וזומבים! (שם זמני) – פתיחה

הסבר קצרצר: הסיפור הזה, באופן כזה או אחר, תקוע לי בראש כבר לא מעט זמן, שלוש שנים בקירוב. בשלבים מסויימים הוא אמור היה להיות אנפלאגד של Fashion Nugget המושלם של Cake, אבל בסופו של דבר החלטתי שאני לא רוצה ולא יכול לתת לשירי האלבום לכפות את העלילה ואת קצב ההתקדמות שלה. אז הנה זה מתחיל.

הטלפון המשרדי מצלצל בדיוק כשגבי מנסה לגרור בבהילות אגוז גבוה לפרצה שנפערה במערך ההגנה שלו, באינסטינקט שראוי היה שיתנוון כבר מזמן, עיניו מזנקות לכיוון הצג של המכשיר. זה שוב הבוס, כאילו מישהו אחר עוד מתקשר אליו. כשהעיניים חוזרות למסך המחשב הוא נחרד לגלות שהאגוז מצא לעצמו מקום אחר, זועק ולועג בחוסר התועלת שלו. הוא רואה את הזומבי הרכוב על הכריש מדלג באדישות מעל הקקטוס, עכשיו כבר אין שום דבר שיכול לעצור אותו בדרך לדלת הבית.

המוח שלו נכנס למצב חירום, הוא יודע שיוכל להספיק, אם יהיה זריז וממוקד מספיק. הוא יכול למהר עם העכבר לכיוון את החפירה בפינת המסך, להסיר את אחד הצמחים שבדרך, ככל הנראה את אחת החמניות, ואז להניח פצצה שתעשה את העבודה, לפחות זמנית. זה עדיין ישאיר את מערך ההגנה שלו מפורר ואת המצב כמעט אבוד, אבל גם זה משהו.

רק שהטלפון ממשיך לטרטר והוא מבחין במבט שננעץ בו מהצד השני של החדר, מבט שניתק לרגע משורות קוד שגודשות את המסך. הוא מרים ידיים, מוותר על הכל, אפילו על הלחיצה המיותרת על  כפתור ה-pause.

“כן, מה?” הוא מרים את השפופרת.

“אתה יכול לגשת אליי רגע, יש לי משימה בשבילך”.

“עוד שנייה” הוא משתהה מול המסך, מחכה לכיתוב הירקרק שיבשר לו שהפסיד, שהזומבים הגיעו לתוך הבית ואכלו את המוח שלו.

לאורך המסדרון הוא רואה את כולם שקועים בעבודה, יש סיכוי שהפרוייקט הגדול שלהם קורם עור וגידים, או לפחות זה מה שאמרו בישיבה האחרונה, המתכנתים הצליחו לייצב את מנגנון הבקרה, המהנדסים פתרו את בעיית החימום המהיר, הטכנאים הצליחו לחווט את הכל בנפח שמאפשר מיגון הגיוני ואחיזה נוחה.

“אני צריך שתיסע לתל אביב” הבוס אומר עוד לפני שהוא מספיק להתיישב.

“למה דווקא…” הוא אפילו לא טורח לסיים את השאלה, יודע לחזות את החיוך הלועג שכבר מתחיל להתפשט על פניו של הבוס.

“אתה יכול לקחת את הרכב הממוגן שלי, אבל אני צריך שתחזור תוך שעתיים-שלוש גג”.

“תל אביב? איפה? מה? מה כבר נשאר בתל אביב היום?”

“זה על רוטשילד פינת אלנבי”.

“לפחות לא תהיה לי בעיה למצוא חניה”.

הם מחליפים חיוכים מרירים.

“יש שם איזה זקן תמהוני שממשיך להחזיק חנות בחצר האחורית, פעם זאת היתה חנות שעונים ועטים או משהו מוזר כזה, אבל הבנתי שהוא הפך אותה לג’אנקיאדה מטורפת מאז שהכל התחיל, הוא אוסף כל מה שהוא מוצא, ולפי מה שקלטתי ממנו יש מצב שיש לו בדיוק את העדשות שאנחנו צריכים”.

“זה בטוח? הוא יודע מה אני אמור לקחת?”

“איפה? אין לו מושג מהחיים שלו, הוא פשוט אוסף כל מה שאנשים זורקים לרחוב. אני נותן לך אחד מהשלושה דגמים היחידים שיש לנו במצב כמעט מוגמר, תעבור על הארגזים שיש לו שם ותבדוק את הכל, אבל אל תנסה להפעיל את זה על עוצמה גבוהה, עוד לא החלפנו את המעגלים, תפעיל את זה על הכי חלש שיש, אם הנורית האדומה נדלקת תקנה ממנו את כל מה שיש לו מהסוג הזה”.

“זה לא נשמע כמו פתרון מבטיח”.

“כבר יצרנו קשר עם קבוצה של מבריחים אירופאיים, הם מוכנים לשבור את המצור הימי ולהביא לנו כמה אלפי חתיכות, אבל זה מחיר מטורף ואנחנו חייבים לוודא שזה עובד קודם”.

הבוס מחליק על השולחן צרור מפתחות ופתק עם הכתובת המדוייקת.

“שמור על עצמך” הוא זורק לעברו “וגם על הרכב שלי רבאק, זה מיגון פרטי, לא החרא של הליסינג”.

שניהם יודעים כמה חרדה מסתתרת מאחורי ההתבדחות התפלה הזו. הוא יכול לסרב, פשוט להגיד שזה לא שווה את הסיכון, זה לא הגיוני, אפשר להזמין צוות סיור מצוייד שילווה אותו וזה יעלה עוד כמה גרושים. לרגע הוא מדמיין את עצמו עושה את זה, חוזר למחשב ומתחיל את המסך האחרון מחדש.

אין לו מושג איך זה קרה לו, כל הפרוייקט הזה התחיל מרעיון שלו, הוא אמור היה להוביל הפיתוח, לא לגרור אגוזים לקו ההגנה האחרון או לפוצץ דובדבנים במצב חירום.

“אתה יכול לסמוך עליי, איפה החנית את הרכב?”

רגע לפני שהוא יוצא מהחדר הבוס קורא לו שוב “גבי!”

הוא מסובב את הראש.

“ואל תיתן לזומבים לאכול’ך ת’מוח, אולי פעם תחליט שאתה בכל זאת רוצה להשתמש בו”.

thezombies

המשך יבוא

2 תגובות ל“וזומבים! (שם זמני) – פתיחה”

  1. כל כך טוב שחזרת לכתוב. השפע משתבח ומשתבח. תודה.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. […] לפתיחה […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting