תודעה כוזבת

לפתיחה

“אין סיכוי שאני נותן לך להוציא את אחד הדגמים שלנו במצב הנוכחי שלהם” בני ממשיך להתעקש “קודם כל יש לנו רק שלושה, ואפילו הם לא עברו בדיקה רצינית, זו סכנת נפשות”.

גבי מציץ בשעון שוב, כבר רבע שעה שהם חוזרים על אותן רפליקות בוריאציות מינוריות והזמן הקצוב שלו הולך ומתקצר. “תתקשר כבר לאלדד, זאת הוראה ישירה ממנו, אני מסביר לך!”

“אני לא מתקשר לאף אחד, זה לא עניין של נהלי עבודה, אני מסביר לך שזה פיקוח-נפש, מבחינתי שיבוא אלדד בעצמו לכאן, אני לא נותן לו להוציא את זה מהמעבדה לפני שמגיעים המעגלים החדשים”.

הוא לא מבין למה אלדד מסרב לענות, כבר ארבע פעמים ניסה להתקשר אליו, שיחזור על ההוראות המדוייקות שלו, והוא לא עונה. הראש לו נודד חזרה למסך האחרון, הוא חושב שיש לו רעיון לאסטרטגיה מנצחת. “אתה יודע מה, בני, עזוב אני מוותר, מבחינתי אתה אחראי מול אלדד ברגע שהוא מתפנה ממה שהוא לא עושה עכשיו, יש לי מספיק דברים על הראש גם בלעדיך”.

כן, הוא יילך על משהו שלא ניסה אף פעם, למרות שפעם קרא עליו באיזה פורום, הוא יסדר מערך של פטריות במרכז, ויגבה אותן עם כוכבים בשורות הצמודות, כל מה שצריך זה לשים שני ראשי שום בקצוות ולראות את הזומבים פוסעים לתוך מלכודת ידועה מראש.

“ואל תתקשר לבכות לי אחר כך שאלדד שטף אותך על השטות הזו”.

הוא מתיישב על משהו קשה ומזנק מהכיסא בבהלה.

“מה זה לעזאזל?” הוא צועק, ועוד לפני שיריב מנסה להסביר לו הוא רואה.

“אלדד עבר פה קודם והניח את זה כאן, הוא אמר שאתה יודע מה לעשות עם זה”.

הוא מנסה לשחזר עכשיו את השיחה, מנסה להבין אם זה מה שנאמר לו מראש. “גבי!” הוא שומע את הצעקה של בני מכיוון המעבדה “מה עשית, יא חתיכת מטורף?!”.

הוא תופס את רצועת הנשיאה וממהר לכיוון המעלית, מוותר על ההזדמנות לנסות את האסטרטגיה החדשה.

הוא בוחן את מערכות המיגון של המכונית ומשחרר שריקת התפעלות, יש לאלדד סיבות טובות להתגאות, המכונית הזו מאובטחת לפחות בשתי רמות יותר מהאוטובוס שמגיע לאסוף אותם בבוקר ובערב, אין סיכוי שמשהו יקרה לה בדרך. האצבעות מקישות את הקוד הסודי, והצפצוף מאשר לו להתניע בדיוק כשהוא רואה את בני נפלט בבהלה מהדלת הקדמית, מנסה לזעוק לעברו איזו התראה אחרונה.

אבל זה כבר לא מעניין אותו, עכשיו הכל תלוי בו, הוא חושב לעצמו, ונדרך לקראת הנסיעה.

הכבישים ריקים, לא שחשב שיכול להיות אחרת. הוא משייט ברחובות הנטושים של איזור התעשייה. תוהה אם ייתקל בבעיות כשיגיע למחסום. ההולוגרמה שבפינת החלון מרצדת בירוק ואדום והחיילים מניחים לו לעבור אפילו בלי לעצור אותו לתשאול שגרתי או לבדוק תעודות.

לאורך ז’בוטינסקי הוא משחזר את הפקקים שפעם היה מזדחל בהם בדרך אל המשרד ובחזרה, חוצה עוד ועוד צמתים בלי עיכוב או הפרעה. בבני ברק הרמזורים עוד מנסים להעמיד פנים של שגרה, מחליפים צבעים לעיניהם הלא קיימות של נהגים דמיוניים, ברמת גן הם תקועים על הכתום המהבהב, מזהירים מפני הולכי רגל שבכל מקרה לא יעזו לצאת לרחוב, ככל שהוא מתקרב לתל אביב המצב מחריף. מרבית הרמזורים כבר לא מתפקדים, אף אחד לא יטרח לנסות ולתקן אותם, חלקם שבורים, עמודי המתכת של אחרים עקומים ומעוותים.

החיילים בכניסה לתל אביב לא מתפעלים מההולוגרמה. “זה שיש לך אישור לצאת מפתח תקווה עוד לא נותן לך להיכנס לתל אביב” נובח לעברו ילד בכומתה בצבע חרדל.

“זה חשוב” הוא מנסה להסביר לילד “זה פרוייקט סודי בשיתוף משרד הבטחון” הוא מותח מעט את העובדות “זה יכול לשנות את כל תמונת המצב”. הילד בוהה בו באדישות ומפטיר “אז תביא אישור ממשרד הבטחון” לפני שהוא מתפנה להמשיך את שיחת צעקות שנקטעה עם מישהי במגדל התצפית.

“מה להיכנס מה? את משוגעת לגמרי”.

“אז בשביל מה התאמנו כל כך הרבה תסביר לי, בשביל לשבת כאן כמו מפגרים”.

“עוד שבועיים אני משתחרר ובורח מכאן חזרה לקיבוץ, הדבר האחרון שאני צריך זה שמישהו יחליט על כניסה עכשיו”.

“ומה אתה חושב? שלקיבוץ שלך הם לא יגיעו אף פעם?”

אלדד לא עונה לו. נדמה שמרגע שזרק עליו את המשימה הזו הוא פשוט נעלם, ניתק קשר והשאיר אותו תלוי באוויר.

יריב עונה אחרי שני צלצולים “אתה דפוק לגמרי, יש כאן צוות של שוטרים וחוקרים מהביטוח עכשיו, אלדד דיווח להם שהרכב שלו נגנב מהחניון, מה עובר עליך לעזאזל?”

הוא מסתכל על המחסום, בוחן את הנשק של החיילים.

“בשביל מה אנחנו יושבים כאן כמו מפגרים?” היא צועקת מראש המגדל “בשביל לרוקן מחסנית פעם ביומיים כשמישהו מהם מתקרב לכאן? אפילו לרדוף אחריהם לפני שהם נעלמים בתוך המגדלים לא נותנים לנו”.

ואז זה מכה בו, “תנתק עכשיו ותמחק כל זכר לשיחה הזאת”, הוא צועק לטלפון. הוא יודע שמחסנית שתתרוקן עכשיו לעברו לא תזיז למיגון של המכונית.

“תגידי את יודעת מה קרה לפלס”ר שניסה להיכנס בספטמבר? זה מה שאת רוצה?”

“עזוב עכשיו, אוטובוס מתקרב!” היא צועקת מלמעלה.

הילד בכומתה מתיישר ומתייצב במרכז הכביש, גבי מכין את הרגל על הדוושה, האוטובוס מתגלה מעבר לרמזור, נושא בתוכו את מקבץ הנדכאים היומי.

האצבעות של גבי נודדות אל הטלפון שלו, מטיילות על מסך המגע, מוצאות את הדרך לספריית המוזיקה הזנוחה שלו, ספרייה שכבר שכח מתי עדכן לאחרונה, נדמה לו שהיא נותרה ללא שינוי מאז העתיק אותה מהמחשב הישן שלו. רגע כזה דורש פסקול, הוא חושב לעצמו, והאצבעות מוצאות את דרכן למקום היחיד שהיה אפשרי מלכתחילה. כמו בלילה ההוא בו נפרד בלית ברירה מחלום תל אביבי חסר משמעות ותוחלת Lonely של Atreyu מציף עכשיו את חלל המכונית המצומצם, מחדד את חושיו לקראת הרגע הנכון לסחוט בו את הדוושה.

המשך יבוא