יש לך את זה? ד’–זמנך עבר
11 בנוב, 2013
עשר בבוקר, אתה זוכר איפה היית?
זוכר, בטח שזוכר, אתה לא תשכח את הרגע הזה לעולם, גם לא עכשיו כשאתה מתעקש להמשיך וללעוס את הכריך שטעמו דהה ואבד.
היית על הטריבונות של מגרש הכדורסל בבית הספר, כמו בכל הפסקה. בסדרת נעורים אמריקאית היית נדחק משם, מושם ללעג, מחפש מסתור ומקלט אצל החברים הגיקים שלך. אבל בתיכון התל אביבי שלך, זה שעוד לא ידע להיות מודע לפריבילגיות שלו בעודו מנער מגבו בהדרגה את ילדי האינטגרציה, המציאות היתה אכזרית פחות, עבורך לפחות.
אז ישבת על הטריבונות לצד מי שהיו יכולות להיות המעודדות בסדרת הנעורים ההיא וצפית בספורטאים מזיעים את עצמם לדעת, דיברתם על מה שהיה אתמול בטלוויזיה ועל מה שהיה לפני רגע בשיעור, ויכולת להעמיד פנים, בשמש הזו ששרתה על חצר בית הספר, שאין שום מרחק ביניכם.
בפינה מרוחקת מצטופפים הגולשים, לפני פחות משנה סביר היה למצוא אותם על המגרש, רצים עם הכדור, אבל עכשיו הם בפינה שלהם, מעבירים ביניהם סיגריה. למישהו מהם, אתה מבחין, יש נעליים מוזרות, ומשהו בתוכך מתעורר.
לילה קודם דילגת בין ערוצים, בשעה לא סבירה של לילה נתקעת על ערוץ הספורט, שלוש שעות רצופות של שידור מאליפות העולם בספורט אקסטרים. “העולם”, כאילו לא מדובר בחבורת ילדים משועממים מניו יורק ולוס אנג’לס עם עוד כמה גולשי גלים מאוסטרליה או מברזיל.
ועכשיו זה כאן, אלה אותן נעליים, אתה יכול להישבע, גם מהקצה השני של המגרש. אתה נוטש את השיחה, ממלמל התנצלות מבולבלת, ומתקדם אל המקדש האפל שלהם.
ופתאום אתה יודע, אתה יודע בבירור שבעוד חודש כל מי שמבין משהו כבר ינעל אותן, שבעוד חודשיים זה כבר יהיה אצל כולם, שבערך אז תצליח למצוא קרוב משפחה שיקנה לך בדיוק כאלה, ושעליך הן פשוט תיראינה מגוחכות ומגושמות.
אבל זה לא מה שחשוב.
משהו השתנה ביום ההוא, ברגע ההוא.
אחר כך תוכל לספר לעצמך סיפורים, לחזור ולנתח את הרגע הזה, לשחזר אותו בגאווה ובתמהון.
משהו נפתח בך אז, איזו רגישות לא ברורה לקצב הפנימי של המציאות, להצטלבויות אירועים שבישרו לך רגע לפני כולם לאן הכל הולך. במשך שנים היית צופה פאסיבי, מחייך בסיפוק כשהנבואות שלך היו מתגשמות, מחייך בתסכול כששוב לא הצלחת להשתלב בהן.
עד שהגיע האינטרנט, והנושא החם בישראבלוג, והמעבר לוורדפרס ברגע הנכון, והממים והרשתות החברתיות והיש לך את זה!
זו אותה שמש שנפלה אז על הטריבונות, שנופלת על השולחן המלוכלך ועל כיסאות הפלסטיק עכשיו, אתה יודע, ובכל זאת מרגיש כאילו נקרעת מהמציאות שנפתחה בפניך אז והושלכת ליקום מקביל.
“בוא נעלה למשרד, אני אבקש מהם לארוז לך את מה שנשאר מהסנדוויץ’” הוא מסמן לך לכיוון אחד הבניינים שמעבר לכביש.
המשך יבוא
