תודעה כוזבת

לארכיון המדריך

"השועל יודע דברים רבים, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול", כך בתרגום חופשי שלי פותח ישעיהו ברלין את המסה שלו על טולסטוי. למרבה הצער נדמה שנשמטה עוד חיה ברשימה של ברלין, והמשפט המלא אמור היה לכלול גם את הטענה "והעכברוש לעומת זאת יודע דבר אחד קטן, וגם זה בקושי, אבל זה מספיק בשביל דוקטורט."

עבור סטודנט מתלבט ההחלטה לבחור במסלול מחקרי משולה לא אחת להעדפה, ולו זמנית, של אופציית הקיפוד על זו של השועל. בסופה המדומה והרחוק של מסכת התלאות האקדמית נמצא אולי רעיון מופשט של שועל-קיפוד, איש רנסנס מודרני הבקי בכל רזי מכניקת הקוונטים אבל כזה שכל עיתון ישמח לקבל ממנו טור מזדמן על ענייני השעה או על זרמים חדשים באמנות. הסוף הזה הוא נחלתם של מעטים מאוד, ובכל מקרה הוא מרוחק מאוד. לעת עתה, מהרהר לעצמו הסטודנט אהיה כקיפוד מצוי, אתחפר במאורה הקטנה והחמימה שלי, אלמד להכיר ולהוקיר כל זיז ושקע בה, אתעמק במאמרים של קודמיי, אכיר על בוריה את התאוריה, ולבסוף, כשאשלים את השלב הזה אוכל גם לצאת ולתור את היער כשועל.

ההתחלה בדרך כלל נראית בסדר, המנחה נותן לכם עותקים של המאמרים האחרונים שלו בתחום שאליו אתם מנסים להיכנס, אתם מעיפים בהם מבט ולא מבינים כלום. לא נורא, קצת חשוך במאורה, לוקח זמן להתרגל, והמנחה יושב איתכם, מבהיר את החלקים שדורשים הבהרה, פה ושם אולי נפלטת אמירה בדבר איזו פינה קטנה שלא היה לו זמן ללמוד אותה עד תום. מישהו פעם הסביר לו שגיאומטריה סימפלקטית היא כלי מצויין להציג באמצעותו כמה אספקטים של הבעיה, ויש לו על המדף ספר מצויין בנושא, אולי אתם תקראו אותו בהזדמנות ותוכלו להסביר לו. והאמירות האלה, לפחות בשלב מוקדם, דווקא מחזקות את אשליית הקיפודיות, הנה ההזדמנות להתעלות על המנחה שלכם, להיות אף יותר קוצניים ממנו. אבל יום אחד, תוך כדי קריאה, כשאתם קופצים בין גוף המאמר לרשימת המקורות תוקפת אתכם סחרחורת, הרשימה הזו, אתם מבינים פתאום היא ארוכה באופן מבעית. העיניים כבר התרגלו לאפלה, אתם מסתכלים סביבכם ורואים משהו שונה לחלוטין ממה שדמיינתם, לא מאורה, ממש לא, אולי קטע חשוך של מנהרה תת-קרקעית ארוכה שפסי רכבת מתוחים בה, לו היתה לכם מראה הייתם מגלים בה עכברוש מבוהל שמתחפר בגומחה הקטנה שלו בכל פעם שהרכבת מתקרבת. מה שדימיתם לחשוב למאורה הוא בסך הכל חור צר בקיר שנפתח לחלל אינסופי כמעט.

קל מאוד להתבלבל בשלב הזה, להאמין שרק עוד מאמר או ספר מפרידים בינכם לבין הבנה מלאה של הבסיס התאורטי, שכמה שיחות עם מישהו יגשרו על הפער בין העיסוק המופשט שלכם ליישום שלו בשטח. עד שיום אחד מישהו מזכיר לכם שיש לכם עוד חודשיים להגיש הצעת מחקר ואתם מגלים שאולי למדתם את שמות תחנות הרכבת הקרובות, אבל עדיין אין לכם מושג איך נראית הדרך אליהן, ובלית ברירה אתם מתיישבים לכתוב. זה השלב שבו נגוז גם חלום הקיפוד. יום אחד, אולי, אפשר יהיה להחיות אותו, אבל לא עכשיו, לא עם הדדליינים האלה.

ניוטון אתם מגלים, כבר מת מזמן, ואתם, לא רק שאתם עומדים על ערימת גופות של עכברושים ולא על כתפי ענקים, אתם גם לא מרחיקים ראות.

במבט לאחור, דומה שאת הרמזים המטרימים לרגע הזה קיבלתי בשנה השלישית ללימודי התואר הראשון שלי, אולי בקיץ שקדם לה. ביליתי אז שבועיים במכון וייצמן במסגרתם הוצמדתי לפוסט דוקטורנט גרמני שבנה אז מערכת נסיונית, במשך שבוע וחצי מתוך השבועיים עסקנו בניסיון נואש לחבר בצורה נאותה שני צינורות זכוכית בקוטר שונה זה לזה. האיש ההוא, דוקטור לפיזיקה להזכירכם, גילה מומחיות מעוררת השתאות בסוגי מחברים ואטמים, אבל נעשה מבולבל בכל פעם שישבנו יחד להבין את התאוריה. בסוף השבועיים ההם נפרדתי ממנו לשלום, איחלתי לו הצלחה, אבל בעיקר, ביני לביני, זלזלתי בו, באופקיו הצרים, בנישה המגוחכת הזו שאליה הוא מצא את עצמו נדחק. חשבתי שהניסיון הזה שכנע אותי סופית לבחור במסלול תאורטי. כשאני מדבר עם עמיתים על נושא הדוקטורט שלי היום אני מתמלא מבוכה לנוכח השחצנות שלי מאז, נאלץ להודות ביני לביני שאופקיי המקצועיים צרים לא פחות משלו.

הפוסט הזה, כך אני מקווה, הוא שיר הלל וקינה כאחת לחלום הקיפודי (ובמובלע גם לזה השועלי), ובעיקר הוא שיר הלל לרגע ההתפכחות מהחלום. התפכחות היא תהליך כואב, אבל עבודת מחקר מורכבת, לא אחת, מסדרה של רגעי התפכחות, וכל אחד מהם הוא ויתור על חלום מרוחק בדרך למטרה בת-השגה.

(נדמה לי שעוד יבוא פוסט התפכחות אחד לפחות בהמשך הסדרה, אבל אני לא מתחייב)