תודעה כוזבת

אם תנברו בארכיון הבלוג הזה תוכלו למצוא פוסט עתיק בשם כנסו כנסו! מוריסי שר שאקירה (סתם, לא צריך לנבור, הנה קישור) מימיו הראשונים. לא רק הבלוג הזה היה צעיר אז, אפילו יוטיוב היה אתר חדש למדי שכמה חודשים קודם נמכר לגוגל בסכום שכולם חשבו שאינו הגיוני.

כמו כל מקום צעיר באינטרנט הארלי אדופטרז עוד הכתיבו בו את הטון, וכך מצאתי את עצמי תוהה אז על הפופולריות הגואה שהם זיכו בה שטף של גרסאות כיסוי “איכותיות” (כלומר כאלה שמבוצעות בידי אמנים עם חותמת איכות) לשירי טראש.

זה היה הטריגר.

אמרתי אז, ואני עדיין חושב שזה היה נכון לזמנו, שהפופולריות של הביצועים האלה נובעת מהאפקט המשחרר שלהם, זה שמתיר לנו להודות שהשירים האלה הם כיף מבלי לוותר על ההבחנה החדה והנחוצה לכאורה בינם לבין מה שהוא איכותי באמת.

הרבה זמן עבר. אם תנגנו את כל קטעי הוידאו שהועלו ליוטיוב מאז ועד היום ברצף תוכלו לחזות בשמש שלנו קורסת לכדי ננס לבן.

המון ביצועים מהז’אנר הזה באו והלכו.

אבל בימים האחרונים יצא לי לחשוב על הפוסט ההוא שוב. לחשוב עליו ולהודות שמשהו השתנה, שהכיוון התהפך.

בשבועות האחרונים, במסגרת המופע של רד ודביר, מתארחים זמרים מתחלפים לביצוע של גרסאות כיסוי.

באמת ההזדמנויות האלה הגיע אהוד בנאי (חותמת איכות!) לבצע את Diamonds של ריהאנה (טראש פופ נחות!).

הביצוע הזה,חשוב לציין, עבר בדממה יחסית. אולי זה בגלל ההקפדה המלאכותית של בנאי על דיקציה של תלמיד תיכון לקראת בגרות באנגלית, אולי זה בגלל עודף המודעות העצמית, אולי סתם כי זה ביצוע שלא ממש טורח לתת כבוד למקור.

קצת אחר כך הגיעה שרית חדד (טראש ישראלי ים תיכוני!) כדי לבצע שם שיר ישן של טרייסי צ’פמן (חותמת איכות פלוס מחוייבות פוליטית פלוס פז”ם).

על הביצוע הזה, עם המהלך ההפוך בדיוק לזה של בנאי ושל הביצועים עליהם דיברתי אז, הרשת עפה בלי חשבון.

אני לא רוצה, לא כרגע לפחות, לצאת כנגד התיוג האוטומטי והשגוי של חדד כטראש. התיוג הזה קיים, אין טעם להתכחש אליו, הוא חלק בלתי נפרד מההקשר שבו אנחנו אמורים לשמוע את הביצוע הזה.

אז מה קרה כאן בעצם? יכול להיות שעייפנו מהמהלך האירוני, שהוא מיצה את עצמו ואת החתרנות שהיתה בעצם ההכרה שלו בקיומה של מוזיקה שהוא אמור להתנשא מעליה. יכול להיות שהגיע הזמן להשלים את המהלך הזה באמצעות תנועת נגד שבה הפופ לא רק שאינו מתבייש בהיותו כזה, הוא גם לא חושב שראוי לו להתבטל יותר בפני אף אחד.

ואז, רק כדי לסבך את העניינים קצת יותר, יש את השיר הזה, שאולי רק נסיבות תרבותיות היסטוריות ואקראיות למדי משייכות אותו למה שהיה אינדי בישראל של שנות השמונים המאוחרות.

והביצוע החדש שלו, של מי שהיתה לא כל כך מזמן מלכת הטראש המקומית רוני סופרסטאר, עם קליפ שנקטע לכל אורכו לטובת מונולוג מתמשך של דמות קומית ונלעגת – “כוריאוגרף ישראלי מצליח” שמשקפי היפסטרים מעטרים את פניו בקטע אירוני ומודע לעצמו על קטע אירוני ומודע לעצמו.

זה לא הולך להיגמר בקרוב, וטוב שכך.