נער השער

ארבע פעמים במהלך עשרים וקצת שנות קיומו של Wired זכה ביל גייטס לעטר את שער המגזין. ארבע הפעמים האלה, שונות כל כך זו מזו, והמועדים בהן התפרסמו השערים האלה מספרים סיפור מרתק, גם אם ידוע ברובו.

הפעם הראשונה היתה בגליון 2.04 (אפריל 1994) תחת הכותרת Oh-No, Mr Bill.

1994_04

הכתבה המרכזית בגליון ההוא עסקה בנסיון של הממשל האמריקאי להיאבק במונופול של מיקרוסופט. זה היה ב-1994 כאמור, לפני מלחמת הדפדפנים של האקספלורר בנטסקייפ. היריבות של מיקרוסופט בתביעה ההיא היו חברות תוכנה נשכחות כמעט שנפגעו מהתנהלותה הדורסנית וממדיניות התמחור האגרסיבית שלה. השמות הבולטים בכתבה הם של לוטוס (בתחום הגליונות האלקטרוניים), בורלנד (בתחום סביבות הפיתוח) ו-WordPerfect (בתחום מעבדי התמלילים).

כמעט בלתי נתפש לחשוב היום על המלחמות האלה כמרכז הזירה של העולם הדיגיטלי, כמעט מביך לחשוב שאלה היו היריבות של מיקרוסופט פעם. גייטס, כפי שרומזים השער והכותרת הוא הנבל הגדול של עולם התוכנה בסיפור הזה.

אבל הוא הנבל של עולם תוכנה שונה לחלוטין מזה שאנחנו מכירים היום, עולם תוכנה שבו האינטרנט קיים רק כהערת שוליים, אם בכלל.

ארבע שנים אחר כך חזר גייטס לשער, בגליון 6.12 (דצמבר 1998), עדיין בתפקיד הנבל, אבל הפעם הנבל שזמנו אוזל, זה שכתבת השער מבטיחה לנו 83 סיבות לכך שתקופת שלטונו עומדת על סף סיום.

1998_12

הנימוקים, כצפוי מרשימה כזו, עם שמונים (!) ושלושה (!!) נימוקים (!!!) נעים בין תובנות עמוקות לבין קשקושים חסרי משמעות. ובכל זאת, ארבע שנים אחרי כתבת השער הקודמת, שדה הקרב שאנשי Wired משרטטים הוא כבר אחר לחלוטין.

האויבים הגדולים של מיקרוסופט בסיפור הזה הם כבר לא חברות תוכנה מיושנות בדרכן לסל המחזור של ההסיטוריה. להפך, אחת הסיבות (מס’ 20) לסופה הקרב של מיקרוסופט היא מותו של המודל העסקי במסגרתו אפשר היה בכלל למכור תוכנה באריזה הכוללת אוסף דיסקטים וחוברת הוראות. מי שכן מהווים איום ממשי שם הם לינוקס ו“האינטרנט” באופן כללי.

באינטרנט, הם מצטטים את סטיב באלמר (שהחליף את גייטס כמנכ”ל) אף אחד כבר לא יוכל להיות מונופול אמיתי (סיבה מס’ 2). ג’אווה כקונספט וג’יני (מישהו זוכר על מה מדובר?) מוזכרות כמי שעומדות לייתר את הצורך במערכת הפעלה מורכבת למחשב הביתי כיוון שמשימות החישוב כולן תעבורנה לרשת (אז עוד לא ידעו לקרוא לזה “ענן”).

גייטס ומיקרוסופט הם עדיין הנבלים בשלב הזה, אבל ב-wired מצליחים להרגיש את סופם הקרב, גם אם תעבור עוד שנה עד להקמה של גוגל, גם אם אפל עדיין דשדשה אז ללא כיוון מוגדר, גם אם הזירה בה מיקרוסופט תהפוך לשק חבטות עוד לא ממש הוגדרה בבהירות.

ואז עבר עשור של שקט. זה לא שב-wired הפסיקו לעסוק במיקרוסופט כמובן, וב-2001 ה-Xbox אפילו קיבל כתבת שער, אבל גייטס עצמו פשוט הפסיק להיות רלוונטי.

הביקור הבא של גייטס על השער הגיע רק במאי 2010.

2010_05

הפעם, בניגוד לשתי הקודמות, גייטס התייצב לצילומים כדי להופיע על השער, לצידו של מארק צוקרברג.

זה היה לרגל ההוצאה המחודשת של Hackers, ספר של סטיבן לוי מ-1984 שתיאר את מי שהיו אז חלוצי המהפכה הדיגיטלית. בכתבה מספר לוי שהוא יצא לתאר תת-תרבות שולית ומרתקת ומצא את עצמו מנבא את ההאקרים הצעירים ההם כחלוצי המהפכה שתשנה את העתיד האנושי.

גייטס היה אחד מגיבורי הספר ההוא, לצד דמויות אחרות כמו סטיב ווזניאק וריצ’רד סטולמן. עשרים וחמש שנים אחר כך נבחר צוקרברג להיות הנציג של דור ההמשך למהפכה ההיא. יכול להיות שזו תוצאה של נסיבות מקריות לחלוטין, אולי סרגיי ולארי הרגישו בטוחים מספיק בעצמם כדי לסרב להצעה כזו, בזמן שצוקרברג עוד חיפש אישוש למעמדו בדמות ההכרה של תמונת שער לצד גייטס. יכול להיות ששיתוף הפעולה העסקי בין פייסבוק לבין מיקרוסופט הוא הסיבה האמיתית.

בכל מקרה, גייטס של 2010 הפסיק להיות נבל. הוא גיבור מיתי כמעט של מהפכה שכבר הספיקה לנצח. הוא גיבור אמביוולנטי, בדיוק כמו צוקרברג, אחד שחי את האידאל ההאקרי עד תום אבל גם בגד בערכי היסוד שלו באותה עת. כוח העל של שניהם הוא כתיבת קוד. גירסת הבייסיק שגייטס כתב בשנות השבעים מוזכרת שם כאחת הפסגות הרשמיות בהיסטוריה של עולם התוכנה.

הם לא אנשי חזון גדולים, גם לא אקדמאים שהמציאו אלגוריתם חדש ששינה את הכל. הם האקרים, במובן הישן של המילה, כאלה שידעו לתכנת לאורך לילות לבנים בדרך למימוש יעיל ומהיר של מטרה, אבל ידעו גם לאחוז בהישג שלהם ולהתעקש להפוך אותו לאימפריה כלכלית.

לשער הרביעי שלו (דצמבר 2013) מגיע גייטס כמנצח גדול. הוא שוב מתייצב לצילומים של תמונת השער, אבל הפעם השותף שלו לתמונה הוא ביל קלינטון.

cover_2112_best2

גייטס הוא עורך אורח של המגזין שהציג אותו כנבל בשנות התשעים.

הוא כאן כדי לתקן את העולם.

אפשר, ואפילו חשוב, לנהל דיון ביקורתי עקרוני במודל הפילנתרופי החדש שגייטס וקלינטון מבקשים לקדם, אבל לא זה המקום לדיון הזה. Wired לא התיימר מעולם להיות השופר של תרבות הנגד הדיגיטלית.

בגליון הזה פורש גייטס את החזון של הקרן הפילנתרופית של ושל אשתו מלינדה לתיקון העולם, את הבעיות שאיתר כחשובות ביותר לטיפול, אבל גם אלה שבהן הוא מאמין שיש לו יכולת להשפיע במשאביו המוגבלים (יחסית). אפשר, אם מתעקשים, למצוא בחזון הזה רמזים לאותו האקר צעיר של שנות השבעים והשמונים.

בטור שליווה את חווית העבודה של עורכי Wired עם גייטס נכתב

Last May, when our founding executive editor, Kevin Kelly, interviewed some of the twentysomethings who are launching tech companies today, they cited Bill Gates—not Steve Jobs—as their greatest inspiration. I hear it more and more in my conversations with executives and engineers: the urge to think more broadly, to look outside the sometimes solipsistic bubble of Silicon Valley

לא רק שהרהביליטציה של גייטס הושלמה והנבל של שנות התשעים הפך לקדוש של 2013, הוא יכול לחייך גם ברושמו נצחון על מי שהיה הניגוד המוחלט שלו לכאורה לאורך חלק ניכר מן הדרך, מי שהתיימר לסמל כוח תרבותי אחר מהסיאוב של מיקרוסופט.

2 תגובות ל“נער השער”

  1. היה לפחות עוד שער אחד איתו שאני זוכר, על מזרון צף בבריכה.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    נכון, פדיחה שלי. עברתי על גלריית תמונות השער של כל הגליונות ולא זיהיתי שזה הוא. זה גליון יוני 96. אצטרך לקרוא את הכתבה ולבדוק איך, אם בכלל, היא משתלבת בסיפור הזה.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting