יש לך את זה? ט’–המוות אינו מחוסר עבודה

שש וחצי בבוקר, אתה יודע מי מת הלילה?

האמת היא שאין לך מושג קלוש, אתה בוהה בטלוויזיה, משקה את הבת שלכם מבקבוק מנוער של מטרנה, מחכה שהיא תירגע ותחזור לישון לעוד שעה כדי לצאת לרחוב ולתפוס את מונית השירות.

היא כבר גדולה מכדי לסבול את תכנית הבוקר של ערוץ 10, גם אתה בעצם, אז ביחד אתם מתנדנדים בין שינה לבין ערות מול בובות בריטיות חייכניות שמטיילות בנוף סוריאליסטי. כשאחת מהן נתקלת בדלת הכניסה למאורה שלה וטופחת על הקרן המסולסלת במצחה היא מתחילה לצחוק בזרועותיך, מתיזה עליך טיפות של חלב מלאכותי, “אפשר הקשר?” אתה מחייך אליה, ואז מוצא את עצמך מצטרף לצחוק הזה.

היא נרדמת מאוחר מידי, ואתה צריך לעבור לרגע במקלחת, לשטוף מעצמך את רסיסי החלב. רק במונית יש לך זמן לבדוק.

כולם מתים פתאום.

עכשיו זה נלסון מנדלה, לעזאזל.

אתה יודע שזה עצוב, אתה זוכר במעומעם את יום השחרור שלו, את ההרגשה שמשהו גדול קרה, אבל אין לך מושג מה להגיד, אין לך מושג עד כמה הוא עמד בציפיות של כל העולם ממנו, אתה תוהה אם הוא עדיין הנהיג את דרום אפריקה כשמת או שכבר פרש לעשות לביתו.

אתה מדפדף הספדים נרגשים ובדיחות שנשחקו עוד לפני שנכתבו, מדמיין את מנדלה כבובה פרוותית בתכנית של ה-BBC, נתקל באופן מגושם בדלת הכניסה של המאורה שלו.

“מוות זה קלף מנצח” הוא מסביר לך במשרד שלו, “מוות הוא הדבר היחיד שמצליח לשבור לרגע את חומת האירוניה, הוא סופי באמת, כל כך סופי שאתה לא יכול להתעלם ממנו”.

“מה? נלסון מנדלה?” אתה תוהה.

“היום זה הוא, והוא חתיכת דוגמא מטורפת, אבל הוא רק דוגמא, זה הכל. לפני שבוע זה היה איינשטיין שנפלנו איתו, לפני יומיים זה היה פיסטוק, אנשים מתים כל הזמן, ככה זה בטבע, אתה יודע”.

“ברור” אתה מהנהן.

“כבר שבוע שאנחנו מריצים את זה בכל הכוח, וזה עובד, אנחנו עוד לא סגורים על הכיוון המדוייק, ויש כאן המון fine tuning לעשות, אבל כל מוות מצליח לתפוס את הפיד הרבה יותר חזק ממה שחשבנו”.

“אז מה?” אתה מגחך “אנחנו עוברים ללהרוג אנשים בשביל לתפוס את הפיד?”

“אל תהיה אידיוט, זה לא פרק של מראה שחורה כאן, אנחנו בסך הכל מנסים לתפוס את הצייטגייסט רגע לפני כולם, ולמוות יש עוד יתרון אחד גדול, בסופו של דבר הוא יגיע לכל אחד”.

“כן, אה?”

“אז כבר יצרנו קשר עם חברת ביטוח ועם סוכנויות הימורים רציניות, ומסתבר שיש טבלאות מסודרות להכל, זרוק שם ואני אגיד לך מתי סביר לחכות למוות שלו”.

אין לך מושג אם הוא רציני, ואתה תוהה אם לשתף פעולה.

“ואל תגיד שמעון פרס” הוא מוסיף בגיחוך.

“עמוס עוז?” אתה שואל בחשש.

“לא משהו סביר כרגע, יש לו לפחות שלוש שנים ככל הנראה,אבל מצד שני לתפוס אותו בזמן זה חתיכת ג’קפוט, אנחנו בהחלט הולכים להשקיע בזה” הוא עונה בטון ענייני לחלוטין, ואתה עדיין מתקשה להבין עד כמה הוא רציני.

“חבצלות!” הוא ממשיך “אנחנו הולכים להיכנס לזה בכל הכוח עכשיו, אני לא רוצה אלתורים חפוזים ומגושמים בפעם הבאה, בדיחות על זה שאתה לא מבחין בין עמוס עוז לבין דויד גרוסמן לא יתקבלו ולא יתפסו, אנחנו כבר מעבר לשלב הזה”.

בדרך לחדר שלך אתה עובר על רשימת השמות שקיבלת, לא על כולם שמעת בכלל, אבל יום אחד הם ימותו, כולם, גם הבובות הפרוותיות של ה-BBC.

המשך יבוא

4 תגובות ל“יש לך את זה? ט’–המוות אינו מחוסר עבודה”

  1. ועכשיו אני תוהה אם קראת את "המוות והפינגווין".

    [להגיב לתגובה זו]

    אהוד Reply:

    הוצאת לי את הספר מהפה.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    לא קראתי, עכשיו אחפש.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting