חור בשמיים כחולים, אנפלאגד–נכנסים אל תוך הלילה
15 בדצמ, 2013
על ספסל פלסטיק נוקשה בשגרירות הוא מחפש תנוחה שתאפשר לו למצוא מנוחה, אולי אפילו לנמנם לרגע או שניים, עיניו נמשכות מעצמן בלאות לשעון המחוגים המתקתק על הקיר שמולו, בוהות בו בחוסר תוחלת.
אין לו למה להמתין עוד, השעה הנקובה חלפה כבר מזמן, מותירה אותי לחסדי השרירותיות הבירוקרטית.
בבוקר עוד קיווה שמעמדו המפוקפק לפחות יקנה לו איזו עדיפות, ששני סוכני FBI במשקפי שמש ימהרו לגרור אותו לחדר סודי ברגע שיתייצב בפתח השגרירות.
אבל אף אחד לא התרגש למראהו או למקרא שמו, בזה אחר זה הכווינו אותו המאבטחים ממסדרון למסדרון, מוסיפים איזו משיכת כתף אגבית לכל היותר.
*******
היא מתקשה לגרד את עצמה מן המיטה, שוב תשאיר את הכלבים בבית בלי הטיול של הבוקר. אדי האלכוהול עוד הולמים ברקותיה כשהיא מבינה ששכחה לחבר את הטלפון למטען בלילה.
לא נורא, בשעה כזו היא בטח תצליח לתפוס איזו מונית תועה ברחוב, מונית שתישא אותה לעוד יום של המתנה חסרת תוחלת בלשכה.
“בואנה זאת את שהיית בטלוויזיה אתמול בלילה, לא?” הנהג מפתיע אותה. לא חשבה שמישהו צופה בתכניות האלה, בטח לא דווקא נהג המונית שיאסוף אותה בבוקר.
היא משחררת הנהון חלקי, כזה שהוא אמור לפספס.
“האמת, לא הבנתי בכלל על מה דיברו איתך, מה הם רוצים ממנו? יאללה, עשה טעות. לא שאני מזלזל באנשים שמתו, אבל אם זה לא היה כל כך הרבה כסף אף אחד בכלל לא היה מתעניין בו”.
“תודה” היא ממלמלת, מנסה לשחזר את הלילה הקודם “זה בדיוק מה שהייתי צריכה להגיד להם”.
“עזבי אותם אלה, רק מריחים דם ושום דבר לא מעניין אותם”.
“עצור כאן” היא מבקשת ממנו מאתיים מטר לפני היעד, היא תלך קצת ברגל, תקנה משהו בפיצוציה.
********
כשמישהו קורא לו לבסוף לגשת לאיזה משרד צדדי הוא מתאכזב לגלות שם פקיד חיוור ומקריח ששואל אותו ביבושת את אותן שאלות שכבר השיב עליהן מראש שלוש פעמים לפחות, מתרה בו שלא יחשוב להתחמק מפגישות הביקורת הבאות שלו, מגיש לו פתק נייר עם שלושה תאריכים, מבקש ממנו לכתוב אותם ביומן שלו לפני שהוא יוצא.
היומן שלו. הוא שולף מהתיק מחברת מולסקין מהוהה, המחצית הראשונה שלה גדושה בשרבוטים ובהערות, עוד ועוד פגישות נדחסות באופן בלתי אפשרי כמעט לתוך ימים של סחרור, ואז באחת הכל נקטע. עוד כמה כתמי דיו פזורים שנכתבו מראש מפלחים את השקט הלבן. אפילו לא טרח למתוח עליהם קו מסודר באדום כדי לציין לעצמו שבוטלו.
בתחנה המרכזית הוא עוצר ליד אחד הטלפונים הציבוריים, מתעקש לא לקנות לעצמו כרטיס סים לעת עתה.
“אמא?” הוא שואל בחשש אחרי כמה שניות של השתנקויות בצידו השני של הקו.
“כן, כן” היא אומרת בסופו של דבר, “אתה בדרך חזרה?”
*******
המספרים על המסך מתחלפים בעצלתיים, היא מוצאת שקע ומתיישבת לצידו, מחברת את הטלפון, יש די והותר חיים שנשלחו לה כדי שתצליח לעבור גם שעות ארוכות של המתנה.
הפקידה בלשכה מגלה הבנה למצבה, אבל אין לה ברירה. זאת הפעם האחרונה, אין מה לעשות. בפעם הבאה היא תהיה חייבת לקחת מה שנותנים לה, בלי קשר להשכלה ולכישורים שלה.
הטלפון רוטט בכיס, אבל היא נמנעת מלשלוף אותו תוך כדי שיחה.
“היי מותק! איך את מסתדרת עם אלפא ואומגה? רק מזכירה שאנחנו חוזרים מחר בערב”, זה מכה בה ברגע שהיא יוצאת החוצה.
“אמא?” היא שואלת בחשש “אני יכולה לישון אצלכם כמה ימים?”
היא ממהרת לנתק אחרי התשובה החיובית, לא יכולה לשאת את ההמשך. יש לה דירה מוזנחת לנקות עכשיו ושברי חיים לאסוף.
