יש לך את זה? י”ג–ערכים עצמיים

השעה עשר בבוקר. אתה יודע מה הערך העצמי שלך?

הם מניחים לך לבהות בשני המסכים במשך כמה דקות, לדמיין בהם צורות לרגע ואז לראות אותן מתפזרות לכל עבר, לדמיין שהצלחת לפענח משהו בקצב הפנימי של הריקוד המורכב שמתחולל עליהם רק כדי להיות מופתע על-ידי תפנית חדה. הם מחליפים ביניהם חיוכים של גאווה ושל סיפוק.

“טוב, מספיק עם זה לעכשיו” הוא תולש אותך באחת ממערבולת הצבעים והקווים שלתוכה שקעת, עובר לשיחת נימוסין קצרה, מציג אתכם זו לזה.

“אתה בטח רוצה לשמוע מה לעזאזל ראית כאן?” הוא מצחקק, “נו, תסבירי לו את הקסם”.

רק עכשיו אתה שם לב למסך הצנוע מולו היא יושבת, לסטטיות המאכזבת שלו, חלון אחד עם קובץ pdf, ככל הנראה מאמר מדעי, חלון שני עם שורות טקסט צפופות, ככל הנראה קוד באיזו שפת תכנות.

“כל נקודה שאתה רואה כאן היא אינטרקציה שחיה כרגע במרחב הממטי, הבוהק והגודל שלה מציינים את רמת האינגייג’מנט הרגעית שלה, הצבע והמיקום מעידים על מיקום במערכת צירים דינמית שמתחשבת בכל רגע מחדש”.

“זו מערכת צירים של מאתיים ממדים” הוא מתעקש להידחף לשיחה.

“זה לא מדוייק” היא מתקנת אותו בנזיפה, “ואתה יודע את זה”.

“נו, נו, תסבירי לו” הוא ממשיך.

“יש לנו מאתיים ממדים בעקרון, זה נכון, אבל זה יותר ממה שאנחנו יכולים לעבוד עליו ברילטיים, אז בכל יום אנחנו בוחרים רק חמישה עשר על סמך אירועי הימים הקודמים ורגרסיה לינארית עם תיקונים קלים. כל דבר שעולה לממוספירה עובר ניתוח ופירוק לפי הצירים האלה, והופך לנקודה על הגרף, אחר כך אנחנו מריצים PCA ככה שבכל רגע נתון יש לנו בעצם מערכת של ארבעה צירים משוקללים שהם דומיננטיים. הנה תראה” היא עוצרת ומצביעה על סדרת מספרים בשולי המסכים “בדיוק עכשיו הוא מעדכן את הצירים”.

משהו משתנה ברשימת המספרים וכל הנקודות והקווים שעל המסך מזנקים בפתאומיות, מחליפים צבעים ומיקום בחדות.

“וואו” אתה ממלמל.

“זה שום דבר רציני” היא מתיימרת להרגיע אותך “בסך הכל חישוב סטנדרטי של ערכים עצמיים פחות או יותר”.

“אל תתרגש” הוא פולש לדבריה שוב “תוך שבוע שבועיים יהיה לך מושג על מה היא בעצם מדברת”.

“סליחה” היא מחייכת במבוכה “קל לי לשכוח את עצמי כשמתחילים לדבר מתמטיקה”.

“אולי תתני לו איזו דוגמא” הוא מתנדב להציע.

עיניה נודדות לרגע על המסך ואז היא מצביעה על מה שנראה כמו קבוצה צפופה ובוהקת של כוכבים באמת הפינות שלו, “רואה את זה? זה שרשור החומוס מאתמול וכל הספיחים שלו. בדרך כלל הם לא מחזיקים מעמד כל כך הרבה זמן, אבל זה עוד ממשיך, יש כאן קצב מטורף של תגובות ווריאציות. מה שמצחיק זה שהוא התחיל במיקום אחר לחלוטין, רק במזל הוא נפל בכלל על אחד הצירים של אתמול, אבל קצת לפני שזה התחיל להשתגע האקסטרפולציה שלנו כבר עלתה על הפוטנציאל שלו”.

“מדהים” אתה מודה בהכנעה.

“טוב, תמשיכי את ההסברים, אני חייב לזוז לאיזו פגישה” הוא מתנצל “תרחמי עליו קצת, אבל נראה לי שהוא יכול ללמוד מהר ושאתם יכולים להסתדר מצויין”.

“זה באמת מדהים” אתה אומר אחרי שהוא יוצא מהחדר, “אבל איך את בכלל יכולה להבין משהו ממה שקורה כאן על המסך”.

“על המסך?” היא צוחקת “אין לי מושג מה קורה כאן, זו סתם אנימציה אקראית שאנחנו מריצים בשביל להרשים מנהלים ומשקיעים אפשריים. אני דואגת שתמיד יהיה שם איזה איזור בוהק במיוחד בשביל להדביק לו סיפור”.

“אולי אנחנו באמת יכולים להסתדר” אתה נאנח בהקלה.

המשך יבוא

5 תגובות ל“יש לך את זה? י”ג–ערכים עצמיים”

  1. בפרק הקודם כתבתי תגובה שמתחילחסה ה ב"פה חשדתי". היא התייחסה לפיסקה "כשאתה יושב בבית שלך וכותב ציוץ, יש סיכוי של 25% שהוא עובר אצלנו בדרך לשרתים של טוויטר, שאנחנו מספיקים לנתח אותו, להבין לאן לשייך אותו ולהחליט אם הוא שווה התייחסות במרחב הממים הנוכחי, ולגמור את כל זה עוד לפני שהוא מספיק להופיע בפיד שלך, שלא לדבר על החברים שלך”.
    בעיקרון כתבתי עכשיו הסיפור הפך למדע בדיוני כי אפילו הנ.ס.א. לא יכולים לנתח מידע לעומק בריל טיים ורוב העיבוד נעשה באוף-ליין ואחרי הרבה פילטרים. בסוף החלטתי לא לנטפק כי זה רק סיפור (שאני מאוד אוהב) ומצידי שיהיה קצת יותר (מדע) בדיוני. אבל אם כבר הכנסת את בעיית העיבוד ברילטיים …

    [להגיב לתגובה זו]

    העלמה עפרונית Reply:

    תוהה יודעת מה יותר בעייתי – שישר ידעתי מהו "שרשור החומוס", או שהבנתי את הניטפוק שניטפק אורן.

    [להגיב לתגובה זו]

    אורן Reply:

    הא? אין לי מושג מה זה שירשור החומוס. חשבתי שזו בדיחה. כנראה פיד הטוויטר שלי נטול כוליפורמים.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    מעניין, לי כמובן היה ברור מראש שזה סיפור מדע בדיוני במובן שעליו אתה מדבר כאן, אבל רק עכשיו אני מבין שהקוראים לא יכלו להיות מודעים לכך על סמך הפרקים שפורסמו עד עכשיו (כלומר עד לפרק הקודם).
    זה מעניין כי זה מתקשר למחשבות שהיו לי לאחרונה בעקבות ביקורת שקראתי על ספר שעושה משהו דומה. הוא מתחיל כרומן ריאליסטי על רקע פרבר אמריקאי טיפוסי ובהדרגה מסתבר שיש בו אלמנט משמעותי של פנטזיה. בהתחלה, כך הביקורת, קשה להחליט אם הפנטזיה היא "אמיתית" או חלק מעולמה הפנימי של הדמות המרכזית בלבד, אבל בהדרגה היא הופכת לחלק משמעותי באירועים.
    אחרי הביקורת הזו חשבתי, בין השאר, שזה מהלך נדיר יחסית היום, בעיקר ביצירות למבוגרים (ביצירות לילדים או למתבגרים זה יותר מקובל נדמה לי) בהן "חטיפה" של הז'אנר יכולה להיתפש כבגידה בקורא.
    עוד חשבתי שהביקורת ההיא מהווה סוג של ספוילר בלתי-נמנע על רקע המציאות הזו. הספר יימכר ויקודם בסופו של דבר על בסיס המשחק הז'אנרי הזה ובכך יפגום מראש בהנאה של קוראיו מהשינוי ההדרגתי ומהבלבול שהוא אמור ליצור.

    [להגיב לתגובה זו]

    אורן Reply:

    מזכיר את הביקורת על בטבעת החנק (תרגום גרוע שמפספס בדיוק את הנקודה החמקמקה בשם the turn of the screw) של הנרי ג'יימס.

    תראה, המחקר הולך בכיוון של מה שאתה כותב וגם יגיע לשם (מדובר על מקסימיזציה, לא על פגיעה של מאה אחוז). ההערה שלי היא לגבי עצם היכולת לחשב ברילטיים ולגבי הסתירה בין שני הפרקים.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting