יש לך את זה? י”ד–לא קונה

“אז מה?” חייכת אליה בהקלה, “כל המונולוג הזה היה סתם קשקוש?”

שלושה שבועות אחר כך אתה כבר יודע שלא. אתה מסוגל לשחזר אותו בעצמך אם תצטרך, אפילו להבין את רובו, אתה יודע איך ללכסן מטריצה של שלוש על שלוש, ויודע שאפשר לעשות את אותו דבר בדיוק גם לאחת של מיליון על מיליון.

אתה יודע לעשות את ההצגה הרצויה מול המסך אם מישהו מגיע לביקור, ואתה יודע שזו רק הצגה, שכל מה שחשוב באמת קורה בתוככי המעבד, מנותק לחלוטין מהאנימציה שרצה על המסך.

ועדיין אין לך מושג איך בעצם אתה אמור להשתלב בכל הסיפור הזה.

הם נכנסים לחדר ביחד איתו, כולם בחליפות מגוהצות, עניבות צעקניות מנסות לשדר איזו מקוריות מתפרצת, מגחיכות אותם ואת היומרה.

“הנה כאן” היא מצביעה עבורם על איזור יוקד באמצע המסך, “זה הסיפור של רני רהב, הוא ככה כבר שלושה ימים לפחות”.

הם מחליפים חיוכים, ניכר שהם מרוצים ממה ששמעו.

“וזה נראה כאילו זמן מחצית החיים שלו עומד על יומיים נוספים”.

החיוכים שלהם נמחקים, מתחלפים במבטים תוהים, “זמן מחצית חיים?” שואל אחד מהם במבוכה.

“אה, סליחה” היא ממהרת לתקן “זה מושג מפיזיקה, זה אומר שלפי המודל שלנו בעוד יומיים זה אמור לרדת לחצי עוצמה בערך, תוך ארבעה חמישה ימים זה יחזור לפעילות רגילה”.

“פעילות רגילה? כאילו הכל ייעלם?” הוא שואל באכזבה גלויה.

“ככה זה בדרך כלל, גם ככה מדובר פה באחד הממים הכי חזקים שיצא לי לראות מאז שאני כאן”.

“אבל זה לא יכול להיות ככה, לא יכול להיות שזה פשוט ידעך וייעלם” הוא תולה בה מבט מתחנן.

“זה לא בשליטה שלנו” היא ממהרת להתגונן, “אנחנו רק מנתחים את המצב”.

“היא מתכוונת שזה לא במחלקה שלה” המנכ”ל ממהר לתקן את הרושם, “בואו איתי למעלה, נדבר על זה, יש לי גם סינגל מאלט יפני”.

אתם רואים אותם מתרחקים במסדרון, “כל פעם אותו סיפור” היא נאנחת, “הם רוצים שאנחנו נשלוט בשבילם במציאות”.

“אתה יודע מה?” ראשו של המנכ”ל מציץ שוב בפתח הדלת “נדמה לי שכדאי שתצטרף אלינו לפגישה”.

הוא מוזג וויסקי לכולם, מניח לכם להתרווח בכסאות.

“מה ששמעתם למטה זה נכון, אני חייב להגיד” הוא משתהה לרגע, נותן להם לשקוע באכזבה שלהם, “או לפחות היה נכון עד שגייסנו אותו” הוא מצביע עליך, מציג אותך בגאווה, תוך כדי אתה מגלה שקודמת, לצורך השיחה לפחות, לתפקיד “סמנכ”ל מטא”.

“אנחנו עובדים עכשיו בדיוק על הרגע הרגיש הזה. אנחנו יודעים להגיד מתי מם מגיע לשיא שלו ולהעריך את קצב הדעיכה מאותו רגע. אבל אנחנו יודעים גם שהתערבות ברגע הנכון יכולה לשנות את זה לגמרי. דחיפה קטנה וזה קופץ את הכריש, זה הופך לבדיחה פנימית, למשהו שאי אפשר לגעת בו בלי מקל של עשרה מטר אירוניה. דחיפה קטנה בכיוון אחר וזה הופך לחלק מה-DNA של הרשת, משהו שימשיך לחזור על עצמו לנצח, גם אם לא באותה אינטנסיביות”.

“נו, ואיך זה עוזר לנו בעצם?” שואל אחד מהם בקוצר רוח.

“דחיפה קטנה בכיוון אחר וזה יכול להיות כדור שלג שייצא החוצה, מם שיחיה גם בחוץ, משהו שיכול לעשות עבודה אמיתית”.

“מם שיחיה בחוץ? אני לא בטוח שאני קונה את זה” ממלמל אחד מהם בייאוש, “אני חושב שנוותר על כל העניין” הוא מסמן לאחרים שהגיע הזמן לקום, מרוקן את תחתית כוס הוויסקי שלו.

“לא קונה?” אתה מוצא את עצמך מתערב בשיחה במפתיע, “אולי תשבו עוד רגע? יש לי רעיון שיכול לעניין אתכם”.

דממה דקה ל“יש לך את זה? י”ד–לא קונה”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting