יש לך את זה? ט”ו–סמנכ”ל מטא

השעה ארבע אחר הצהריים, אתה יודע מי הכוכב החדש של הממוספירה?

הכל קרה כל כך מהר, המשרד החדש, השלט הקטן עם השם על הדלת, עם התפקיד החדש, עם התואר המגוחך כל כך. פעם, לא כל כך מזמן, ידעת לסגור את המלתעות שלך ולא להרפות ממי שהוגדר, לרגע הרה גורל, כסמנכ”ל תוכן. כיוונת אליו את חצי הלעג המדוייקים שלך, משכת את הברברים אחריך וריסקת אותו.

עכשיו אתה משתהה בכל פעם שאתה נכנס לחדר או יוצא ממנו, תולה מבט קצר בשלט ומחייך לעצמך בסיפוק.

אף אחד לא יודע על התואר הזה כמובן, אף אחד מהברברים שלך, אף אחד שיוכל להתיימר לערטל אותו ולהגחיך אתכם. זה גם לא ממש חשוב עכשיו כשהשארת אותם רחוק מאחוריך, רחוק מתחתיך אתה מרשה לעצמך לחשוב לפעמים.

הם ממשיכים במשחק הזה שנטשת כבר מזמן, רצים אחרי הדבר הבא, מנסים להקדים את האחרים, שוחקים את עצמם בדרך חזרה לנקודת ההתחלה שלהם. מאפס למטא ובחזרה, ואז שוב, במחזוריות בלתי נלאית.

ממרומי המשרד שלך, יושב על פתחו של הסיב האופטי הגדול אתה רואה אותם מרחוק, מתרוצצים בתוך מבוך שאין להם דרך לראות אותו. אתה רואה אותם מתחלפים, את השמות הישנים הולכים ודועכים, אחרים צצים במקומם במפתיע.

אתה אוהב לעקוב אחריהם, איזו חולשה אישית שכולם מקבלים בחיוך ובהבנה. פעם בשבוע אתה מקבל את הדו”ח הזה, מתייחד איתו בארוחת הצהריים שאתה מזמין למשרד. אתה אוהב לראות אותם מדמיינים לעצמם סיבות לעזיבה ההדרגתית שלהם, עבודה חדשה, התמקדות במשפחה, פעילות פוליטית. הכל נכון, אתה מניח, אין להם סיבה לשקר, אבל זה רק חלק מהסיפור, אתה יודע, רואה את הקצב המדוייק שבו הם מאבדים את זה, מתכנס באופן ידוע מראש לרגע שבו הם מרפים מהמרוץ. גם את האחרים אתה אוהב, אלה שמגיעים משום מקום, כאילו ירדו עכשיו ממשאית שנשאה אותם מעיירה קטנה במערב התיכון לאיזו ניו יורק מדומיינת של הרשת הישראלית. הם מסתערים על הזירה בכל הכוח, מחפשים חברים חדשים, את האנשים הנכונים לעקוב אחריהם, הם מגיבים בכל מקום שיכול למשוך תשומת לב. אתה בוחן אותם בקפידה, מנסה לנחש מי מהם יתמיד, מי מהם יהיה כאן גם בעוד חודש, בעוד שנה, מי יגיע למקום שהוא שואף אליו. זה כבר השבוע השלישי שבו אתה עוקב בעניין גובר אחרי אחד מהם, אחרי האופן שבו הוא מצליח להיות בכל מקום, אחרי הנסיקה המהירה במספר העוקבים שלו, אחרי הבדיחות שכבר מופנות אליו, אחרי הקבוצה הקטנה שכבר מתגבשת סביבו. יש לו סיכוי טוב להחזיק מעמד, אתה מאמין ומקווה. לפעמים אתה מתפתה לחשוב עליו כעל גירסא צעירה שלך.

זה משחק מגוחך, אתה יודע, לא חשוב מי זה יהיה, לא חשוב מי יצא מהזרם ומי נכנס אליו, כל עוד הזרם עצמו שם, כל עוד אתה יודע לאן הוא זורם, יכול להטות אותו כשעולה הצורך. הסיכונים שלכם מגודרים היטב, אף אחד מהם לא יכול לשנות משהו באמת, לא אם ייעלם בפתאומיות ברגע אחד ולא אם יפציע ככוכב בלתי-צפוי.

אבל כולם מוותרים לך, מותירים לך את השעה השבועית הזו שבה אתה חי שוב את האנושיות הרוחשת שעליה בנוי הכל.

אתה מנער את עצמך ומציץ בשעון, בעוד חמש דקות יש לך פגישה. תכנית חדשה מתחילה להתגבש לקראתה, אתה מבין שיהיה קל מאוד להטות אותו לכיוון שאתה צריך, יחד עם הקבוצה שסביבו. זה יכול להספיק. אתה מקווה שהוא ישרוד את זה, אולי אפילו ירוויח משהו בדרך. לא שזה ממש משנה.

דממה דקה ל“יש לך את זה? ט”ו–סמנכ”ל מטא”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting