רגעים מוזיקליים: מהדורת פונץ’

(יש איזו בעיה עם ההטמעה של נגן המפ3 לתוך העמוד שלא התגברתי עליה, כך שבין הפסקאות מופיעים עכשיו לינקים ישירים למחסן)

עוד אני תוהה אם לנצל את ההזמנה הפתוחה של חנן ולהצטרף לפרויקט או להיעלב מהעובדה שטרם הוזמנתי אליו רשמית, והנה בדיקה בטכנוראטי מגלה הזמנה מאור (כך שהמסלול המלא הוא חנן->איתמר->הסמינריונית->אור->אני) שפותרת את כל התהיות, ומעלה תהיה חדשה: איזה רגע אפשר לבחור לעזאזל? הרי רק ביום ששי ראיתי את התכנית המצויינת של ערוץ 24 על 'סיפורים מהקופסא' שכבר עמדה להבשיל מעצמה לכדי פוסט, ואולי הגיע הזמן לפוסט KLF מקיף, אבל במצבים כאלה, בסופו של דבר אני תמיד חוזר לפונץ', גם אם כבר כתבתי חלק מהדברים בצורה כזו או אחרת, גם אם היו עוד הרבה רגעים, גם אם על חלקם ראוי שאכתוב, אין לי באמת ברירה, זו חייבת להיות פונץ'.

עדינה

השיר הראשון של פונץ' היה 'עדינה' ("חייל אמריקאי במיטה"), זאת אומרת, זה לא באמת היה השיר הראשון, הזכות הזו שמורה ל'אדי', אבל לפני 'עדינה' אף אחת לא באמת שמע על פונץ'. ועדינה בדיאטה ושורטס כחול טיפסה אל מרומי המצעד של רשת ג', עבור מתבגר שטורח לבדל ולמתג את עצמו מוזיקלית (ותודה לאיתמר על המטבע) זו היתה סיבה לא רעה בכלל לבטל אותם בבוז, אז ביטלתי. רציתי לבטל. רק שאז בא 'ונדמה שישוב', ויום אחד אחרי פעולה נשארנו עוד קצת בקן, ומישהו טרח לחקות את הזמר שאף אחד מאיתנו לא ידע איך קוראים לו ולספר איך הוא מיילל את השיר בזמן שתוקעים אותו בתחת. ופתאום גיליתי שאני נעלב ונפגע בשביל הזמר הזה שלא הכרתי אז בכלל, והבנתי שגם אחרי המקום בצמרת ואחרי שהחלטתי לאטום את עצמי בפניהם הצליחו הקול של יוסי בבליקי והמלים המסתוריות של 'ונדמה שישוב' לפרוץ איזו דרך אליי.

ונדמה שישוב

אז כשיצא הדיסק קניתי אותו, הקשבתי כמה פעמים, נהניתי במידת מה, והשלכתי את פונץ' למגירה הקונספטואלית של פופלקס.

תשכחו משש-עשרה, שלוש זה הגיל האמיתי. זה הקיץ האחרון שלי איתכם, עם הגשם הראשון אני אתגייס, וזאת ההזדמנות האחרונה שלי. מכתב הדחייה הלקוני של גלי צה"ל צורב איזו כוויה בלתי מתפשרת באגו שלי, לוקח לי חודש עד שאני מעז לפתוח שוב את הרדיו, לכוון אל התחנה שכבר סגרה לי את הדלת על האצבעות. אמיר אשר הוא האיש מאחורי 'הגשה עצמית', ואני פורק את כל התסכול שלי בהתנפלות חסרת עכבות על תיבת הטלמסר, סופר בהתרגשות כל הצלחה שלי לחדור את מנגנון הסינון. אחותי הקטנה בדיוק בת שלוש אז, והיא יודעת את שורות הפתיחה של 'אני מאוהב בבחורה מבת ים', אנחנו עורכים כמה חזרות לפני שאני מחייג באמת, נותן לה לדקלם אותן על האפרכסת, ממס את הלבבות הערלים של העורכים, סוחט מהם עוד וי קטן לרשימת הנקמות המתארכת שלי.

[gv data="nJwdhdfcG4I"][/gv]

אחר כך יוצא גם הדיסק השני, ואני קונה אותו ברגילה שנכפית עליי אחרי הטירונות בעודי ממתין לשיבוץ. עמית שהם כותב ב'חדשות' שהתקליט הזה מצליח להביא הביתה קוטג', לחם אחיד וקצת זיתים, וזה גם בדיוק מה שהוא רוצה לעשות. אני מאמין שהוא מתכוון להחמיא. גל אוחובסקי דווקא משווה את בבליקי למוריסי, אבל ההשוואה הזו לא מצליחה להתבהר אצלי. ושוב, אני שומע קצת, נהנה במידה, ושולח לאיזו מגירה קונספטואלית קצת שונה הפעם.

ואחר כך החיים גועשים, ויש ניווטים ולילות חסרי שינה, ותרגילים, ועבירות משמעת, הרבה עבירות משמעת, ויש איזו סיכה מטופשת באמצע, ודרגה מגוחכת בסוף. ורק למוזיקה אין זמן פתאום.

אבל לילה טרוף אחד בבסיס הממאיר הזה בלב תל אביב אני מתרוצץ בין עמדות שמירה ובין רעיונות של אהבה ושל לב שבור, והלילה הזה נמתח עד שהאוטובוס האחרון כבר עוזב, ואני עושה את הדרך אל מעבר לירקון ברגל, לומד לאהוב מתוך כל הבלבול הזה את הרחובות הליליים של תל אביב. ופתאום, משום מקום, אחרי שתוייגו ונסגרו והושלכו ונסגרו צפות המלים האלה, שברי שורות, פורצות ממעמקים, ותוך כדי פסיעה אני מוצא אותן נפלטות ממני "זה הזמן שמסתובב עם קוביות בידיים, חוזר בשבת עם שחור בעיניים", "עוד לא למדנו שום דבר משיטוט ברחובות, לא שמהבית ספר נשאר לנו משהו", "הילדים שלהם ממציאים עברית שמסתבכת עם עצמה כמו טנק על הכביש ובורחת מעצה בלי להרגיש". בבית, בשקט, אני שומע את השיר, בלולאה, עד שאני נרדם.

שיטוט ברחובות

אני מדלג עכשיו על קריירת הסולו של יוסי בבליקי, כמו גם על זו של שלום גד, מקומן, ככל הנראה, בפוסט אחר. ובכל זאת יש שם רגע אחד חשוב, ב-96, כשבבליקי מוציא סוף סוף את 'אלבום המצעדים' מחליטים ב'העיר' שזו הזדמנות מצויינת למלא כמה עמודים בשיחה חופשית שלו עם עוזי וייל. באיזושהי נקודה של השיחה וייל מספר משהו על אבא ובן, או אולי על אבא ובת, ואני כבר לא זוכר עם וייל הוא האבא או הבן בסיפור הזה. אבל יש בו בסיפור הגעה מאוחרת לבית הספר ושיר יפהפה שמתנגן ברדיו, ויש בו אבא שעומד עם הבן או הבת מחוץ לבית הספר, ומחכה איתו במכונית לסופו של השיר, ויש לו מוסר השכל שאומר שיופי נמצא מעבר לחוק, וששיר יפה ברדיו הוא סיבה מוצדקת לאיחור גם אם המורה לא תקבל בהבנה את הפתק.

אחר כך, מתוך האפר של תקליטי הסולו ההם פונץ' קמה לתחייה.

'פינוקיו' של פונץ' הוא אורח קבוע בנסיעת הבוקר אל הגן (חולק את הזמן עם 'עזרה בדרך' על פי רוב). שלוש זה הגיל האמיתי, תשכחו משש-עשרה. בפעם הראשונה שתמר מצטרפת פתאום לדנה בקר ב'דני חוזר אל הסיפור האמיתי' דמעות של התרגשות מאיימות לחנוק אותי. יום אחד אנחנו עוצרים ליד הגן בדיוק כשהשיר מתחיל, והיא מבקשת להישאר באוטו עד שהוא ייגמר. וכל מיני מעגלי חיים, קטנים וגדולים, נסגרים.

דני חוזר אל הסיפור האמיתי

הזמנות:

קקפו

עידית

הכלכלן המתוסכל (כתב)
דובי (כתב)
ערן (כתב)

כל השירים למעט היוטיוב של 'בחורה מבת ים' לקוחים מתוך הקלטות פסטיבל פונץ' בתמונע שבמחסן של יוסי בבליקי, ואף מילה בינתיים על העניין התמוה הזה של רדיו מהות החיים)

6 תגובות ל“רגעים מוזיקליים: מהדורת פונץ’”

  1. וואו. מזמן לא קראתי משהו כל כך סטרים אוף קונצ'נסנס….

    [להגיב לתגובה זו]

  2. וואו. באמת יפה
    תודה על ההזמנה, בהזדמנות.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. דקה אחת של רעש…

    שאלו, אז אני עונה.

    הדבר הקרוב ביותר שאני יכול להצביע עליו כרגע מוזיקלי חשוב בחיים שלי הוא אותו רגע, 10 או 5 שניות לפני הסוף של אלבום של ניין אי…

  4. איזה יופי. קסם.
    וכן. כן. פוסט סיפורים מהקופסא. (חושבת ש-1900? הוא הרגע שלי).
    ועד שאכתוב – כמה רגעים מפעם.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. גם אני זוכר את הכתבה ההיא.

    זה היה עוזי שסיפר על ילדותו.
    גם אצלי זה נחרט עמוק בלב ולכן אני זוכר את הציטוט במדוייק:
    "עוזי איחר היום לגן", אמר אבא של עוזי לגננת, "כי הוא שמע שיר יפה ברדיו".
    היופי, הצורך לצרוך יופי ותרבות, הזכות הבלתי ניתנת להפקעה להשתוקק אל היופי הזה – זה כל מה שרציתי לדעת – שמותר לי, שזה מנצח הכל.

    ומילה אחת על רדיו מהות החיים, בכל זאת: תאמין לי שאין כאן שום קשר לגיבובי הניו אייג' של הגברת אריסון. נתנו ליוסי מיקרופון, אז הוא לקח. הוא משמיע שם מה שבא לו ואומר מה שהוא רוצה. אני לא בטוח שהוא אפילו יודע על מה מדברת העלק=פילוסופיה של מהות החיים.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. עמי: וואו, תודה על הציטוט המדוייק.
    לגבי רדיו מהות החיים, זה דיון שקשה לי מאוד להיכנס אליו. אני יודע שגם לי, אילו הצעה כזו היתה נופלת לחיקי (כן, בטח) היה קשה מאוד עד בלתי אפשרי לסרב לה, ולכן אני לא רוצה לשפוט, ועדיין זה גורם לי לאיזו תחושה רעה.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting