צו התנועה – מחשבות ראשוניות

אם אורי ברוכין משחרר בקולקטיב הצהרה דרמטית כזו

ממש במזל, המאמר הבא מסכם יפה הרבה תופעות שאני חושב עליהן לא מעט בשנים האחרונות. אז זה עניין קצת אישי, אבל בכל זאת הוא בעיני אחד המאמרים הכי חשובים לקריאה שהמלצתי עליהם כאן לאחרונה. שנייה, תנו לי לתקן את עצמי – המאמר הכי חשוב שהמלצתי עליו מאז "הזנב הארוך". בקצרה: הדור שגדל על הווב מציג בפנינו את פער הדורות הגדול ביותר מאז איך שהסבים והסבתות שלנו עמדו מול עם מהפכת הרוקנרול. אם אתם בני גילי, פחות או יותר, אתם בצד של הסבים. תפיסת הפרטיות שלהם שונה לחלוטין, והאופן בו הם מבינים את הגבולות (או העדרם) בין חווית האני שלהם והייצוגים שלה ברשת שונה. תקראו את זה, תחשבו על זה, תחיו את זה. (אם עדיין הייתי כותב את הטור במגזין הנשים של דה-מארקר, בזה היה עוסק הטור הבא).
http://nymag.com/news/features/27341/

אין ברירה אלא לפנות את הזמן ולקרוא את המאמר המלא על שבעת עמודיו. וכך עשיתי. קראתי אותי בהפסקות לאורך אתמול, בעיקר כי כל כמה פסקאות הייתי צריך להפסיק קצת, לקום, ללכת, לנסות לעבד את הרעיונות, לתת להם קצת זמן לשקוע. כן, בהחלט קריאת חובה. הרבה מחשבות רצו ועדיין מתרוצצות אצלי, חלקן, במצב די ראשוני עדיין, יפורטו כאן. אפשר לקרוא את המחשבות האלה גם בלי לקרוא את המאמר קודם לכן, אבל כאמור, קריאת חובה.

  • לפני לא מעט שנים שיחקתי ברעיון שלדי מאוד לסיפור מדע בידיוני. מעשה בחברה (לא אנושית) על כוכב לכת שזמן ההקפה שלו את השמש שלו הוא שווה ערך לתוחלת החיים של ארבעה דורות בחברה המדוברת. כך קרה שבתהליך אבולוציוני מרתק נוצר סינכרון בין ההולדה של דור חדש לבין עונות השנה המתחלפות באיטיות. במחזוריות של ארבעה דורות נולדים יצורים שונים מהותית, פיזיולוגית, מהוריהם, הדור שנולד עם תחילת החורף מכוסה בפרווה עבה, לדור האביב יש יכולת לחיות במים ולשרוד את הפשרות השלגים הגדולות, דור הקיץ מתאפיין בבלוטות דמויות דבשות שיאפשרו לו לשרוד את חייו ביובש וצחיחות, לדור הסתיו לא היה לי אפיון ממשי (כאמור, רעיון שלדי). הסיפור, בכל מקרה, אמור היה להתחיל ברגע שבו משהו מקלקל את הסינכרון הזה. זה יכול להיות ארוע קוסמי שמשנה את מסלול כוכב הלכת מעט או ארוע חברתי שמשנה את פרק הזמן המקובל עד להעמדת הדור הבא. עכשיו נוצר תוהו ובוהו חברתי. בעמוד השלישי של המאמר מועלית טענה של מרצה לתקשורת מ-NYU שמזכירה מאוד את התאור שלעיל. הוא מרחיק לכת וטוען שייתכן שלמה שקורה לנגד עינינו עכשיו תהיינה השלכות בדמות שינויים נוירולוגיים. קצב השינויים שאנחנו נחשפים אליהם הולך וגדל, והסינכרון בין הקצב הזה לבין חילופי דורות אובד.
  • לסגירה של עיתון חדשות היו השפעות מגוונות על התקשורת הישראלית (פוסט עתידי אפשרי?) שתיים מהן היו תקופת הזוהר של 'תרבות מעריב' תחת גל אוחובסקי, האחרת, מפורסמת פחות, טוב נו, לא ממש ידועה, הייתה השימוש שעשיתי אני במערכת התקשורת של ממכ"א (מחלקת מחשוב כח אדם) הצה"לית כדי לייצר מה שלימים אבין שהיה "אתר תוכן" (פוסט עתידי ודאי). שתי ההתפתחויות האלה השיקו אחת לשניה לפחות בנקודה אחת. את 'תרבות מעריב' סגר מידי שבוע, על השער האחורי, מדור 'תחנות התרבות של' ובו נבחר מפורסם מזדמן להציג את הנקודות המרכזיות שהשפיעו על עולמו התרבותי. במדור הראשון זה היה קורט קוביין שתורגם מאיזה עיתון אמריקאי לרגל התאבדותו. הסתובבתי אז עם רעיון מוזר, חשבתי אפילו לפנות איתו לאוחובסקי, לעזוב את המפורסמים, לתפוס מישהו אקראי, נניח איזה משכתב ב'מעריב' ולבקש את תחנות התרבות שלו. מישהו הסביר לי שזה לא יעניין אף אחד. ב"אתר" שלי יכותי לנסות את זה, פרסמתי את תחנות התרבות של חיילת מאחד המשרדים הסמוכים. היום, בעולם של זנב ארוך ורשתות חברתיות כבר מזמן התרגלנו לקרוא את תחנות התרבות של אלמוניים מוחלטים, נכון זה לא תמיד מעניין, אבל באותה מידה גם תחנות התרבות של אמנים מפורסמים יכולות להיות משעממות. וכל זה בא לומר שמהפכת האקהיביצוניזם שאנחנו עדים לה היא ביטוי לתופעה שהתחילה כבר אז, אולי עוד קודם. מהפכה מוחלטת באופיו של הפרסום. במאמר מתעקשים לקחת את הדוגמה הקיצונית של פריס הילטון, אני אתעקש להישאר דווקא עם קוביין. בניגוד להילטון, כולם יסכימו שקוביין היה ראוי לפרסום שלו זכה, ואף על פי כן היתה בו מידה של אקראיות. קוביין, רגע לפני הפרסום לא היה שונה במאומה ממאות אלפי מתבגרים וסטודנטים ברחבי העולם שמשתעשעים עם הלהקה שלהם בחדרי חזרות, בלי הרבה סיכוי להתקדם. יכול להיות, בעצם סביר להניח, שלכל אחד מאותם מאות אלפים, גם אם לעולם לא יזכו לחוזה הקלטות יש תחנות תרבות מרתקות לא פחות מאלה של קוביין. עכשיו כל אחד מהם יפרסם אותן תחת כותרת מתחכמת באחת העמודות הצדדיות של הבלוג שלו. כל אחד הוא מפורסם בפוטנציה, אז למה לבזבז את הפוטנציאל?

7 תגובות ל“צו התנועה – מחשבות ראשוניות”

  1. נו, אחרי כזה פוסט הייתי חייב להדפיס את המאמר, ועכשיו יש לי משהו לקרוא על הגג כאן במשרד. התועלת שבלהסתובב עם חבילת דפים לכל מקום, היא שכל מי שרואה אותך משוכנע שאתה עובד. במקרה הזה זה לא יהיה כזה רחוק מהאמת..

    [להגיב לתגובה זו]

  2. יש קטע באמצע הכתבה המקורית שמעלה בי את תהייה האם באמת מדובר בשינוי. גם בסוף הפוסט כאן כתוב: "כל אחד הוא מפורסם בפוטנציה". העניין הוא האם הפוטנציאל שונה ברשת לעומת בחיים האמיתיים. האם הסיכוי להתפרסם של מישהו שכותב ברשת גדול מהסיכוי של מישהו שלא כותב ברשת.
    במובן אחד התשובה המיידית היא כן. קודם כל מספיק שמספר מועט של אנשים יקרא את מה שכתבת, זה כבר יותר ממי שלא קורא את מה שמישהו לא כותב (אם הוא לא כותב באינטרנט). אבל זה עדיין לא פרסום. זה יותר בגדר "מכתבים למערכת" שאנשים קוראים אבל לא בהכרח מתייחסים יותר מידי.
    בנוסף – כיום, כאשר עדיין יש יחסית מעט פרסומים, אז עדיין הסיכוי להתפרסם בקרב קהל קוראים גדול הוא גדול. אבל ככל שיגדל מספר המפרסמים את הגיגיהם באינטרנט, דווקא אז יקטן מספר הקוראים של כל אחד מהם ויקטן הפוטנציאל להיות מפורסם.
    אין לנו דרך לקרוא ולהפנות את תשומת לבנו לכל דבר שכל אחד כותב, ולכן חוסר הסינון של האינטרנט והפופולריות של הבלוגים האישיים דווקא מביא לאלמוניות יותר מאשר לפרסום. ולכן התשובה השנייה והמחושבת יותר היא – לא! זהו האפקט ארוך הטווח של הזנב הארוך: כולם מפרסמים באינטרנט, שזה כמעט כמו: כולם מדברים בעולם האמיתי ואף אחד לא יוצא דופן.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. עוד משהו שחשבתי עליו כשגמרתי לקרוא את הכתבה, וצפיתי בדוגמאות היומנים האישיים: התיעוד העצמי המודע הזה גורם לאנשים (ילדים) להגדיר את עצמם כל הזמן. למשל באחד היומנים כותבת ילדה "דברים על עצמי: אני אוהבת את הצבע ירוק…". זהו היא הגדירה את עצמה, שמה את עצמה במסגרת שהיא מחוייבת אליה ברמה זו או אחרת.
    ברור שכולנו מגדירים את עצמנו כל הזמן, גם עבור עצמנו ובוודאי כאשר אנו מתקשרים עם אחרים. אבל כאן התקשורת היא סוג של פרסום עצמי, ממני אל כולם. וכאן הסיווג וההגדרה העצמית היא הרבה יותר משמעותית ומחייבת.
    נראה לי שזה השינוי הקוגניטיבי היותר רציני של כל הסיפור. אני, המפרסם עצמי, מנסה כל הזמן לחשוב על עצמי מבחוץ – איך יצפו בי ומהו הסיווג שלי? הפעולה האינסטינקטיבית שלי מתמעטת לטובת המודעות העצמית והביקורת העצמית.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. ירון: אני מסכים איתך שלא ברור מה תהיה ההשפעה ארוכת הטווח של כל זה על אופיו של הפרסום (במובן של להיות מפורסם, לא של advertising) אבל אחת ההשפעות המבורכות שאני מרשה לעצמי לקוות להן, למרות שהיא מנוגדת למגמה המיידית ביותר שאנחנו רואים, היא דעיכה של פולחן המפורסמים. ברגע שבו אנשים יוכלו לגלות בקלות שתחנות התרבות של השומר בכניסה לחניון הן מרתקות לא פחות מאלה של, לצורך הדוגמה, ויקטוריה בקהאם, אולי הם גם יוותרו על הצורך להתעדכן בכל פיפס קטן מחייה.
    בנוגע לצורך המתמיד בהגדרה עצמית, מסכים במאה אחוזים, וככל הנראה מדובר בשינוי עומק שעדיין קשה לנחש אם ייצור בעוד כמה שנים חברה בריאה יותר או זינוק תלול בביקוש לטיפולים פסיכולוגיים.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. לגבי הפרסום העצמי והסלבריטאים, אני רואה זאת כתופעה במכלול התופעות המושפעות מאפקט הזנב הארוך. יש יותר יוצרי תוכן קטנים ויותר מפיצי תוכן קטנים, וזה לוקח נתח שוק מהמפיצים והיוצרים הגדולים. האם זה אומר שהתוכן של המפיצים הגדולים שווה ערך (מבחינת התפוצה שלו) לתוכן של המפיצים הקטנים? עדיין לא כיום, זה ברור.
    בעתיד? לי נראה שבדיוק ההיפך. וזה מה שניסיתי להגיד בעצם. ככל שיותר ויותר אנשים יפיצו, זה יהפוך לכלי רגיל ושמיש, לא לצורכי הפצה אלא לצורכי תקשורת. המפיצים הגדולים עתירי התקציב ימצאו את הדרך לשלוט בשוק.
    ובמיוחד – השוק דורש ומצפה שיהיה מי שיגיד לו מה ראוי ויסנן בשבילו את החומר. קח לדוגמא יצירות, נניח מוסיקה. כיום כל ילד יכול להקליט מוסיקה בביתו ולהפיצה באינטרנט. ודמיין שאכן המון עושים את זה. האם זה אומר שלא יהיו יותר מוסיקאים גדולים שהרבה אנשים מאזינים להם? לדעתי לא. האנשים מחפשים את ההמלצות למוסיקה, וההמלצות מתקבלות על ידי מפיצים גדולים. לצערנו המפיצים מסתכלים על שיקולים כלכליים ולא רק על שיקולי איכות, אבל עדיין זה חלק מהמנגנון של קהל המאזינים לקבל סינון מוקדם של החומר. מה שנקרא – ניהול תשומת הלב של הצרכנים (מוסיקה, תוכן באינטרנט או כל דבר).
    אותו דבר יקרה עם סלבריטאים – העיתונות הצהובה היא זו שתקבע מי הוא סלבריטאי ומי לא, והצרכנים של עיתונות זו ירצו שמישהו יקבע עבורם.

    אם נחזור לתוכן מעניין (כמו מוסיקה) ולא לסלבריטאות, יש תקווה לדעתי לשיפור האיכות של הדברים המופצים. כתבתי טוקבק בנושא בעבר לאורי ברוכין באחד הבלוגים שלו בנושא מנועי חיפוש. הדבר יקרה כאשר החיפוש יפסיק להתבצע באמצעים כמותיים, שמשפיעים על הבחירה באופן מלאכותי – הרי היום אנו בוחרים בעיקר מה שהרבה אנשים בחרו (כי זה מה שדוחפים לנו – "הנצפים ביותר"), ואז יש כאן נבואה שמגשימה עצמה. עוד אנשים ימשיכו לבחור את הנצפים ביותר וזה יישאר בתור הנצפה ביותר.
    אני מעוניין במנוע שבו החיפוש יתבצע באמצעות ממליצים מזוהים. קהל הצרכנים יבחר את הממליצים שהוא אוהב וידרג את הממליצים בכמה קריטריונים, נניח – איכות וסיוג נושאי. אנשים ינווטו לחומר לפי הממליצים ולא לפי החומר עצמו. כך התוכן יסונן לא משיקולים כלכליים/כמותיים אלא משיקולי איכות, על ידי ממליצים מוערכים (מעין מבקרי ספרות/מוסיקה באינטרנט הקובעים את השוק ולא רק מבקרים). אתרי המלצות ובלוגים אישיים הם דוגמא לממליצים כאלה – אני קורא בלוג מעניין כי הוא מפנה אותי בין השאר לאתרים מעניינים. ודוגמא טובה לכך הוא הקולקטיב שלכם ברשימות. אבל זה רק איים של המלצות והם לא מאוחדים בשום מנוע חיפוש מאורגן.
    הקמת מנוע כזה – זה החזון הקטן שלי.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. […] רקע כללי – לאן העולם צועד: מי שקרא את המאמר ההוא שאורי ברוכין הפנה אליו בקולקטיב, ושכבר דנתי בו מעט בעבר, יכול היה להבין, גם בגלוי וגם מהרוח המנשבת בין השורות, עד כמה השתנה מוסד הדייטינג בקרב צעירי ארצות הברית. הבחור המיסתורי ששמת עליו עין במסיבת האחווה לפני יומיים? זה שאת מתקשה עכשיו לשחזר את תווי פניו בעודך נחלצת מההנגאובר? שתי דקות ייקח לך למצוא את התמונה שלו מהמסיבה (כי מה הטעם להגיע למסיבה שאין אתר שיעלה תמונות ממנה), עוד שלוש דקות ואת כבר קוראת את ה-LJ שלו, מתרשמת מהדיכאון שתקף אותו אחרי הפרידה, משם ל-myspace ול-facebook, תמונות עם האקסיות ב-flickr. רגע, כדאי גם לקרוא מה הן כתבו, מהצד שלהן הוא כבר לא כל כך רגיש. עם קצת מזל אפשר אפילו ליפול על איזה קטע וידאו שיחסוך לך תהיות הרסניות ואשליות לגבי הכושר המיני שלו. אבל מה לגבי אוכלוסית הפנויים והפנויות שכבר מתקרבת לגיל שלושים, או שזה עתה עברה אותו. אלה שמסתפקים בחיפוש נואש בגוגל, כזה שמוביל בדרך כלל לתוצאות חלקיות ולא רלוונטיות, מקסימום קצת מידע על מקום העבודה. בדיוק בשבילם יוקם ‘מועדון האקסים’. לאלתר. […]

  7. יופי של רעין לסיפור מד"ב. שווה השקעה בפיתוח סיפור מהשלד הרעיוני !

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting