עירית לינור נגד תל אביב – על זווית אחת בגברת ורבורג

באחד מרגעי המפתח של "שירת הסירנה" מטיחה טלילה כץ בפניו של עופר שטרסברג מונולוג מאשים ובו היא מונה את שלל הציוויים  המלאכותיים והאופנתיים שבהם נכלאה מערכת היחסים שלהם. שטרסברג הוא התל אביבי המעודכן שיודע מה בדיוק נכון בכל רגע, ומשתמש בזה כדי להתחמק ממחוייבות רגשית. בתוך הרשימה ההיא בולטת הטענה לפיה "אנשים ששותים נס זה אנשים שצריך להיזהר מהם".

שני עשורים מאוחר יותר פותחת עירית לינור את "גברת ורבורג" בתיאור השגרה המשפחתית של גיבורת ספרה והמספרת שלו, בנעוריה, ושם אנחנו מתבשרים כי "אבי המשפחה היה שותה בזו אחר זו שתי כוסות קפה נמס עם חלב". האב, אם כך, מסומן מייד בפתיחה כנמנה על האנשים שצריך להיזהר מהם. אבל עמוד אחד אחר כך אנחנו למדים גם שאותו אב ממש נהג לומר "אף פעם אל תסמוך על אנשים שהנעליים שלהם לא מצוחצחות", טענה שמציבה אותו דווקא בתפקיד עופר שטרסברג של הספר, זה שיש לו רשימה ברורה של כללים שטחיים לפיהם צריך לשפוט את הזולת.

"גברת ורבורג", בדומה ל"שירת הסירנה", הוא ספר תל אביבי מאוד, ובדומה ל"שירת הסירנה" הוא גם אנטי "תל אביבי" במופגן, יוצא בנחישות כנגד כל המיתולוגיה התל אביבית שלינור, אם תרצה ואם לא, היתה חלק מהגל העיתונאי שיצר וביסס אותה.

ברגע גורלי בספר מתבקשים המספרת ואחיה לצאת מהבית כדי לאפשר להוריהם לריב בחופשיות, הם יורדים מהדירה ברחוב פיארברג ותוהים לאן ללכת, הם מגיעים לשינקין, מתיישבים ובוהים ברחוב השומם, עד שהאח מדבר

"רוצה לעשות סיבוב בדיזינגוף?" הציע.
"בשביל מה?" שאלתי.
"בשביל לשרוף שעה," אמר עמוס. "מה יש לעשות כאן? כלום אין פה."

מייד אחר כך מוותרים השניים על ההליכה לדיזינגוף ובוחרים לבקר אצל השכנים, מעמידים את הדיאלוג הזה כחסר כל משמעות עלילתית, מה שרק מחזק את חשיבותו העקרונית כחלק מהמסע האידאולוגי של לינור נגד התל אביביות. שנים אחדות אחר כך היו השניים מזדעזעים מהמחשבה ללכת לדיזינגוף, להעדיף אותו על פני שינקין.

התל אביביות של "גברת ורבורג" שונה מאוד מזו של "שירת הסירנה", זו תל אביביות ילידית של בורגנות ישנה ומבוססת, גיבוריו הם עורכי דין, מתכנתים ואנשי עסקים, לא פרסומאים ולא אמנים. הם חיים בתל אביב מילדות, הרבה לפני ימי הזוהר של המקומונים, ומתבגרים בה לתוך שגרה בורגנית ועייפה שאין בה כמעט שום דבר "תל אביבי". הסערות הרגשיות שפוקדות אותם בשנות העשרים שלהם מתרחשות על רקע דירות שותפים שכורות וצמיחתה של תרבות עירונית חדשה, אבל לינור נמנעת במכוון מרומנטיזציה של האירועים, ובעיקר של הרקע עליו הם מתרחשים.

עם כל רצונו להיות אנטי תל אביבי, "שירת הסירנה" שהתפרסם בראשית שנות התשעים היה גם חלק מגל של יצירות שביססו את אותה מיתולוגיה שהוא ביקש למוטט – רשימת הציוויים המופרכת של עופר שטרסברג העמידה אותו ואת התל אביביות שהוא  מייצג באור מגוחך, אבל באותה עת ממש גם עיצבה אותה כמשאת נפש למי שעמד מהצד ובחן בהיסוס וביראה את הסצינה התרבותית המתעוררת.

"גברת ורבורג" מתעקש שלא להיות כזה, ולינור משתמשת לשם כך בלא מעט תחבולות עלילתיות וספרותיות. היא משתמשת בהן כדי לתקוף את החלום הרומנטי של נוח משירת הסירנה וכדי לתקוף את רעיון המימוש העצמי שלינור כבר מתחה עליו ביקורת גלויה בעבר, אבל אלה פחות מעניינים אותי. אותו טון ציני ומשועמם של מספרת מבוגרת ומפוכחת משמש אותה גם כדי לתאר את חיי הרווקות התל אביביים, את הבילויים המייגעים ואת משחקי הזוגיות המתלווים אליהם.

ואף על פי כן, נדמה שמשהו מתפספס לה, משהו זולג אל הספר באופן לא מתוכנן.

זה קורה באיור העטיפה המצויין של דנה תגר, איור שמתאר באופן מדוייק ומפורט למדי את אחד מרגעי השיא של הספר. על גג של דירה שכורה ברחוב יונה הנביא, בעיצומה של עוד מסיבה שגרתית מוצאת המספרת את עצמה מתנשקת במפתיע עם אחד הגברים בחייה. בספר זה לא רגע רומנטי במיוחד, אבל על העטיפה יש כוכב שזורח ומאיר על הזוג המתנשק. לצידם, על הגג, אפשר לראות צעירים אחרים רוקדים, בשולי התמונה אפשר להציץ אל הבתים הסמוכים, לראות בהם פיסות חיים קטנות של דירות תל אביביות שכורות בבנייני באוהאוס שבדיוק מגלים אז שהם חלק מאיזו "עיר לבנה". האיור הזה, בניגוד מוחלט לרוחו של הספר, כולו מיתולוגיה תל אביבית קלאסית.

ואיור העטיפה הזה, גם אם לינור אינה חתומה עליו, מעיד על כוחה של המיתולוגיה הזו לשרוד את המתקפה, לקרוץ לקוראים מעל הבנאליה שלינור מנסה להטביע בה את הכל.

lhoc9vji15zf0ugsvbk

בין כל הדברים שאמרה לינור בשנים האחרונות במסגרת טרנספורמציית "שמרן זה המגניב החדש שלה" אפשר למנות גם את הבוז הגלוי למנהיגי המחאה החברתית ולרצונם המתפנק והמפונק "לגור ברוטשילד". "גברת ורבורג" מבקש לשרת את האג'נדה הזו של לינור, לנפץ את ההילה שנקשרה לתל אביביות, אבל בין השורות ועל פני העטיפה, הוא מתרפק על מציאות אחרת, כזו שבה אפשר היה למלצר תוך כדי לימודים באוניברסיטה, לשכור חדר בדירת שותפים תל אביבית ולצאת בכל ערב למסיבה אחרת.

ממרומי השנים זה אולי נראה ללינור (וגם לי, אם להודות על האמת) מעט מגוחך, זה בסדר, זה אפילו הגיוני מאוד, אבל "גם לי היו חלומות פעם ולא יצא מהם כלום" הוא טיעון פוליטי חלש מאוד.

תגובה אחת ל“עירית לינור נגד תל אביב – על זווית אחת בגברת ורבורג”

  1. מאת העלמה עפרונית:

    למה זה נראה לך מגוחך לרצות "למלצר תוך כדי לימודים באוניברסיטה, לשכור חדר בדירת שותפים [תל אביבית] ולצאת בכל ערב למסיבה אחרת"? שואלת ברצינות.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting