איבדת את זה! (או הרצוג* 2.0**)

השעה שלוש בלילה, אתה יודע איפה יש לך מקום?

אתה לבד מול המחשב, האצבעות מונחות על המקלדת.

הן לא זזות.

האינסטינקט הוא להקליד שם facebook.com, אבל לפני חצי שעה קיבלת הודעה שהחשבון שלך נחסם, והפעם לתקופה בלתי-מוגבלת. הטוויטר שלך עדיין פעיל, אבל יש לפחות שני #האשטאגים שרק חוגגים את הנפילה שלך.

אתה פרסונה נון גרטה במקומות שהיו הבית.

יש לך מספיק חשבונות פיקטיביים כדי להיכנס לשניהם, אבל אתה לא מוצא סיבה. את גוגל+ אתה אפילו לא שוקל, גם לא את אינסטגרם. לרגע, למרות הכל, אתה חושב לנסות דווקא את ello.

ואז אתה פותח את הג’ימייל.

וואו!

אתה מקליד.

בוהה במסך כמה שניות ומוחק.

במקרר יש בקבוק יין פתוח מלפני שבוע, פקק השעם נעוץ בפתחו ברישול. יש שם כוס וחצי לכל היותר.

זה לא מספיק, ובפיצוציה לא ימכרו לך כלום עכשיו.

“תני לי ארבעה ג’ין”, אתה מבקש מהמלצרית, “וטוניק אחד בצד”. היא מסתכלת עליך מבולבלת ואז מחייכת במשיכת כתף.

אתה מוזג את הטוניק לתוך הכוס הראשונה, מוציא משפך פלסטיק קטן ובקבוק מים מינרליים מהתיק.

אין לי שום אפשרות אחרת, אני חייב להתחיל את זה עם “וואו!”

עם זה יותר נוח לך, מכאן אתה יכול להמשיך. אתה פותח את הפקק ללגימה נוספת מהג’ין.

אני לא מאמין שאני כותב את המייל הזה!

אני לא מאמין שאני שולח לך משהו, בטח שלא משהו כזה!

אתה לא טיפוס של סימני קריאה בדרך כלל!

אני לא טיפוס של סימני קריאה בדרך כלל! אבל כשצריך אז צריך.

אין לי מושג כמה מיילים כאלה כבר קיבלת, אני יכול רק לנחש.

אבל חשוב לי להגיד שאין לי שום דרך הגיונית להסביר עד כמה המלים שלך, הקול הייחודי שלך, היו חלק בלתי נפרד מהאופו שבו עיצבתי את עצמי לאורך השנים.

שיהיה ברור, אני לא מעריץ שוטה, היו לי לא מעט השגות על צעדים ועל דברים שעשית לאורך השנים, אבל את מה שהיית פעם עבורי אי אפשר לבטל.

היום השם שלי  מוכר, אולי לא כמו שלך, אבל מוכר – מזמינים ממני טורי דעה, רוצים אותי בטלוויזיה לפעמים.

או לפחות ככה זה היה עד לפני שמונה שעות.

וכל השנים האחרונות האלה, “שנות ההצלחה” שלי, תמיד ניסיתי לדמיין את עצמי כמוך, לנסות לנתב את הקול ההוא שלך דרכי, כי זה מה שתמיד רציתי, זה המקום שאליו כיוונתי.

לפעמים קראו לי “אושיה”, בדיוק כמו שקראו גם לך פעם, והרגשתי צביטה של גאווה ונוסטלגיה.

אבל עכשיו הכל קרס עליי, כל מה שבניתי לאורך שנים.

אתה לוקח עוד לגימה, הפעם ארוכה יותר, מהבקבוק, לפני שתיגש לשורות הסיום.

אני לא יודע אם שמעת על מה שקרה לי, סביר להניח שלא. אני לא באמת כזה חשוב אחרי הכל, אבל היום בערב עשיתי טעות ושרפתי את עצמי. זה התחיל מהתבטאות אומללה ומיותרת והתגלגל לנסיונות התגוננות והגנה שרק העמיקו את הבור שחפרתי לעצמי.

עכשיו אני לבד מול המקלדת, נזכר שגם לך כבר קרו כאלה דברים.

אני לא יודע למה בעצם אני כותב את זה, למה (אם בכלל) אעז לשלוח את זה, אבל אני גם לא מצליח להתגבר על ההרגשה שאולי דווקא ברגע כזה ודווקא לך תימצאנה המלים שיעזרו לי להתרומם מעט.

כמו שתמיד היו לך בעצם!

זהו זה. המייל גמור.

עכשיו אתה פותח את האקסל. שתי עמודות ארוכות זו לצד זו, עשרות כתובות מייל אישיות שהצלחת להשיג לאורך שנות העבודה שלך בתקשורת.

אהד שלום

אתה מוסיף בראש המייל ואז מדביק פנימה את הכתובת של פישוף.

אתה מחכה כמה שניות לוודא שהמייל נשלח.

גבי שלום

אתה כותב בראש עותק חדש של אותו טקסט, מדביק את כתובת המייל של ניצן ושולח.

וככה אתה ממשיך דקות ארוכות, עובר עליהם בזה אחר זה – ארז, אברי, גפי, יוסף, עירית, עוזי, עמיר, אתגר, רפי, גדי, שרון.

בכל פעם אתה מקליד את השם למעלה, מדביק את כתובת המייל ושולח.

הבקבוק כבר כמעט ריק ובחוץ נדמה שהשמש עומדת לזרוח.

מחר תתרגם את כל זה לאנגלית.

יש לך עוד גליון ארוך של כתובות לעבור עליו.

איפשהו באמצע מופיע גם סול בלו.

אתה צריך להזכיר לעצמך שהוא מת כבר קרוב לעשור.

letter-writing

* לא קראתי את הרצוג, אני מניח שזה גם חלק מהעניין כאן באיזשהו אופן.

** עוד אומרים 2.0 על משהו בכלל?

דממה דקה ל“איבדת את זה! (או הרצוג* 2.0**)”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting