וורדפרס 90210

שתי סערות זוטא פקדו את הבלוגוספירה העברית (או לפחות את הפינה שלה בה אני מסתובב) בימים האחרונים, ואף שמדובר בסערות שונות לחלוטין הן מסתבכות איכשהו זו בזו בראשי כדי ליצור פוסט תגובה מבולבל משהו.

הסערה הראשונה נולדה בעקבות פוסט מעט מעורפל של ענת ריכטר אצל ההם והמשיכה לדיון בפוסט תגובה אצל שרון.

ענת שוטחת, ככל הנראה מתוך כאב אמיתי שחוותה, את נסיונה העגום להיכנס אל ביצת התוכן של הרשת ומשווה אותה, בקווים כוללניים וגסים מידי לחווית התיכון כפי שהיא משתקפת בסדרות וסרטי נעורים אמריקאיים. התגובות לפוסט המקורי, כמעט כולן, מסתייגות מאוד מהניתוח שלה. אצל שרון כל זה הופך לדיון על הבדלי הדינמיקה בין שתי הזירות עם אזכור משמעותי לחנון הפנימי שממשיך לשכון לבטח גם אצל בלוגרים מובילים.

כל זה הזכיר לי משהו שתכננתי לכתוב בסוף שנות התשעים, בימים בהם לא ממש היתה לי במה פתוחה לכתיבה כזו. כשסיכומי העשור עמדו בפתח חששתי מאוד מההכרעות הידועות מראש בתחום הטלוויזיה, ציפיתי להתלבטות בין סיינפלד לבין ה-X Files כמייצגות של צייטגייסט חמקמק, כשכל אחת מהן מאירה אותו מכיוון שונה לחלוטין עד שנדמה שאין קשר ביניהן. חששתי מההתלבטות הזו כי היתה בה לטעמי החמצה של האפוס הגדול באמת של הניינטיז – בוורלי הילס 90210 (במאמר מוסגר ובמבט לאחור, מובן שגם אם היתה אז רק בתחילת העונה השלישית שלה את הכתר היתה צריכה לקטוף באפי שאיחדה את כל שלוש המועמדות באופן מושלם). רציתי לכתוב אז ש-90210 היא הבחירה המושלמת בגלל שהתיכון על קשייו האמיתיים והדמיוניים הוא המיצוי המוחלט של המצב האנושי, ששם ורק שם תקבלו את הכל בצורה מזוקקת וחשופה. זו גם היתה הסיבה בגללה הבגרות המופרכת של הדיאלוגים בין דוסון לג'ואי לא הפריעה לי מעולם, הם הרי לא באמת היו תלמידי תיכון, הם היו אנחנו.

[gv data="2WpwNJx91UQ"][/gv]

אז שרון מנסה להוכיח לענת את טעותה ואיכשהו מצליחה דווקא לאשש את חווית הכאב, כשהדיון אצלה הופך לערני ושוקק יותר, כאילו באה מלכת הכיתה וגזלה מהחנונה שהעזה לפתוח את הפה את אור הזרקורים. שרון כמובן לא אשמה בכלום, גם ענת לא. פשוט כך התגלגלו הדברים, כי ככה זה בתיכון וככה זה בחיים.

אפשהו לאורך התגובות ניסתה ענת להבהיר את עצמה וסיפרה על העלבון שנצרב בה פעם כשהעלתה שאלה בפני איזו קהילה אינטרנטית וזכתה להתעלמות ברוטלית. איפשהו אצלה שרון מסבירה שבניגוד לתיכון יש כאן, בבלוגוספירה, דרך ידועה מראש ופתוחה יחסית להתקדם, ושהדרך הזו משמעה להיות פעיל – להגיב, לטרקבק, להתייחס. שתיהן צדקות כמובן. גם בי נצרבו לא מעט עלבונות בדרך, כמה בלוגים שזנחתי אחרי מספר חד ספרתי של פוסטים כהתאכזבתי מכמות התגובות, כמה הודעות מושקעות שכתבתי בפורומים או בדיונים, כאלה שקיוויתי שיותירו קוראים פעורי פה ושלל מחמאות. כן, באמת חשבתי שדברי החוכמה שלי יאפילו על מה שמסביבם, ובאמת נפגעתי כשראיתי את ההודעות היתומות שלי טובעות בין שרשורים עמוסים של הומור אוף טופיק קהילתי. לא הבנתי אז, ולא רציתי להבין שהמטרה העיקרית של האינטרקציה הקהילתית היא האינטרקציה עצמה, היצירה של תחושת שייכות, ממש כמו בתיכון, ממש כמו בחיים.

הסערה השניה נולדה בעקבות חילופי הדברים בין גדי שמשון לבין רונית שווה בעקבות הפניה של שווה אל שמשון כדי שיכתוב מאמר ל'סטטוס' ובעיקר בעקבות ההבהרה של שווה בשלב בשני של התכתובת, לפיה ב'סטטוס' לא משלמים לכותבים. שמשון בחר להפוך את הדיון ביניהם לפומבי ולהשתמש בו כדי לנגח את תרבות הכתיבה תמורת קרדיט, שהיא אכן פסולה מעיקרה. אבל מקרה שמשון-שווה-סטטוס הוא דוגמה גרועה מאוד לצאת ממנה לדיון הזה.

שמשון, כך מעיד הבלוג שלו הוא "יועץ אסטרטגי בתחום האינטרנט ודירקטור בחברת תפוז אנשים" אבל גם " הקים את מגזין תרבות הרשת הראשון בישראל". אלעד היה בין המגיבים הראשונים לפוסט של שמשון ברשימות ובתגובתו הוא הזכיר שכמהנדס הוא כתב לא אחת לכתבי עת רווחיים מאוד בלי ציפיה לתמורה כספית עבור הכתיבה. כאיש אקדמיה אני שותף לחלוטין להסתייגות של אלעד. בחוגים מסויימים כתיבה היא ערוץ מרכזי לרווח עקיף, לא אחת לרווח עקיף בלבד. כי בחוגים האלה אין כמעט דרך אחרת להמשיך ולשמר את האינטרקציה הבסיסית. אני מאמין שחלק ניכר משכר הייעוץ ששמשון יכול לגבות נובע ממעמדו המוצדק והבלתי מעורער בתחום האינטרנט הישראלי, אני מאמין גם שחלק ניכר מהמשכורת שב'תפוז' משלמים לו מסתמך על הסטטוס שרכש שמשון לעצמו. את הסטטוס הזה צריך לתחזק.

אני מכיר לא מעט פרופסורים מתחומי המדעים המדוייקים שגובים שכר ייעוץ מרשים לכל הדעות, כי לחברת סטארט-אפ מתחילה שאנשיה באים להתייצב בפני משקיעים חשוב להציג חוות דעת שעליה חתום מישהו עם שם עולמי. מפתה מאוד, עבור פרופסור שכזה, לחשוב שאולי יוכל לעבור לייעוץ במשרה מלאה. אבל ברגע שהוא יוותר על המשרה האקדמית שלו, ברגע שיפסיק לפרסם מאמרים בכתבי עת מדעיים ללא תמורה כספית, באותו רגע ממש תתחיל גם השחיקה במעמדו, שחיקה שתיתרגם מהר מאוד ליכולתו לזכות בעבודות ייעוץ ובשכר שיוכל לדרוש עבורן.

מיכאל תוהה באחת התגובות לפוסט של שמשון (ותודה לדולי על ההפניה) מדוע אף אחד לא פנה אליו מעולם בבקשה שיבצע עבודת הנדסה בהתנדבות (תמורת קרדיט)*. לא יודע למה זה לא קרה למיכאל. אני יכול להעיד על לא מעט מקרים בהם מהנדסים ומתכנתים שהכרתי ביצעו עבודה בהתנדבות, גם עבור גופים מסחריים לעילא, מתוך מחשבה על רווח עתידי שיכול לצמוח להם מקשרים שיצרו, או מעיסקה גדולה שיכולה להגיע בהמשך הדרך (אבל יכולה גם לא)**.

שמשון הצהיר לא כל כך מזמן שהאינטרנט היא הרשת החברתית שלו, זו הצהרה מעניינת וראויה מאוד לעורך החתרני של 'מוניטור', אבל ליועץ אסטרטגי ודירקטור גם 'סטטוס' הוא חלק מהרשת החברתית, וברשת חברתית, כמו ברשת חברתית, עושים לא אחת דברים בלי תמורה כספית מיידית. בדיוק כמו שמלכת הכתה לא מצפה לתמורה כספית כשהיא מגיעה ראשונה לבית הספר עם נעליים אופנתיות מניו יורק. כי ככה זה בתיכון וככה זה בחיים.

*מה שמחזיר אותי לתהיה ישנה יותר שלי, למה עבודות הנדסה, רק כדוגמה, למרות המאמץ האינטלקטואלי הכרוך בהן מתוגמלות בדרך כלל רק באופן כספי, וכמעט אף פעם לא מקנות ליוצריהן קרדיט (שלא לדבר על זכויות יוצרים).

**אחד העלבונות הגדולים שספגתי בקדנציה הקודמת שלי כעובד היי-טק היתה כשניגשתי להתייעץ עם מרצה בשאלה טכנית פשוטה – תוכנת האנליזה שבה השתמשנו לניתוח המוצר שלנו לא ענתה על הציפיות, והבנתי שתוכנות אחרות יכולות להתאים יותר. כיוון ששיטות האנליזה האלה היו תחום ההתמחות של אותו מרצה חשבתי שיוכל בחמש דקות של שיחה לפתור עבורי את הדילמה. בשלב כלשהו של אותה שיחה קצרה הוא עצר פתאום ואמר "זה לא נשמע לי כמו משהו שמתעסקים בו בבית הספר לפייזקה", ומאותו רגע הפסיק את השיחה. הבנתי פתאום שעבורו שיחה כזו, גם אם אינה כרוכה במאמץ אינטלקטואלי, גם אם היא קצרה להפליא, ראויה להיות מוגדרת כייעוץ מקצועי, וראויה להיות מתוגמלת כספית. במשך כמה ימים הסתובבתי כשעלבון צורב מלווה אותי.

6 תגובות ל“וורדפרס 90210”

  1. שאלות טובות. הנושא של הפוסט הוא העניין העקרוני, לא סטטוס ואפילו לא SBC, שיצא לה שם רע בכל הנוגע למוסר תשלומים. מספר התגובות הרב מעיד לדעתי על עצב חשוף מאוד שהפוסט נגע בו. אגב, אין בו שום חידוש – רק משום מה עד היום אנו רוב הזמן שותקים על דברים כאלה.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אז שרון מנסה להוכיח לענת את טעותה ואיכשהו מצליחה דווקא לאשש את חווית הכאב, כשהדיון אצלה הופך לערני ושוקק יותר, כאילו באה מלכת הכיתה וגזלה מהחנונה שהעזה לפתוח את הפה את אור הזרקורים. שרון כמובן לא אשמה בכלום, גם ענת לא. פשוט כך התגלגלו הדברים, כי ככה זה בתיכון וככה זה בחיים.

    שתי הערות:
    א. אני חושבת שזו הפעם הראשונה בחיי בה מישהו התייחס אליי כאל "מלכת הכיתה". אני משועשעת. תודה.

    ב. דווקא בנוגע לדיון – אני חושבת שהפוסט של ענת הביא לדיון איכותי בהרבה מזה שהתקיים אצלי, לפחות בכל הנוגע למספר המשתתפים וריבוי הדעות, אל מול מספר מגיבים מצומצם יותר אצלי, שבמידה רבה מתכתבים זה עם זה (שלא לדבר על כמה תגובות דאחקה בנות שורה אחת). אבל ההבדלים האלה בטיב השיח לא נובעים מהיררכיה זו או אחרת בבלוגוספירה, כמו שהם מעידים למעשה על קיומה של קהילת מגיבים שונה בתכלית סביב כל אחד מהבלוגים (ואני מתה על הקוראים שלי).

    [להגיב לתגובה זו]

  3. אני לא חושב שאפשר להשוות את דיון הכתיבה-קרדיט אל הכתיבה החינמית האקדמית.
    ההבדל הראשון והמהותי ביותר הוא שהכתיבה האקדמית מפורסמת בד"כ בז'ורנלים או סיכומי כנסים. הפורומים האלו הם בד"כ מלכרי"ם והם גם מאוד ממוקדים מבחינה מקצועית.

    אנשים מפרסמים שם משתי סיבות. הראשונה והנאיבית היא בשביל לחלוק עם קהילת המחקר הספציפית את התגליות שלהם ואולי גם לפתח דיון ומחקר המשך. הסיבה השניה היא כי הקיום האקדמי מותנה בפרסומים.

    כך או אחרת – הפרסום החינמי לא משרת איזה בעל הון שעושה כסף על גבו של הכותב המתנדב.
    הכתיבה האקדמית היא גם לא בדיוק חינמית. זה נכון שהכותב מקבל "רק קרדיט" אבל הוא מקבל משכורת ומענקי מחקר והוא מקבל אותם מתוך ידיעה שהוא יפרסם את התוצאות כך שאפשר לומר שהמשכורת האקדמית שניתנת טרום הפרסום מותנה למעשה בפרסום.

    (ועכשיו אני אלך לקרוא את ענת. יש לי תושה שאני לגמרי אזדהה איתה למרות שלי בד"כ משחק המזל האינטרנטי. היפ היפ הורריי, פתאום היום שמתי לב שמתישהו בשבוע שעבר הבלוג עבר את ה10K צפיות [לא כולל כניסות שלי] זה נתון די משמח לבלוג בבלשנות חישובית ואולי אפילו ראוי לחוג אותו בפוסט).

    [להגיב לתגובה זו]

  4. גדי: כבר אמרתי שנושא הכתיבה עבור קרדיט ראוי בהחלט לדיון ולהוקעה, אני רק חושב שהדוגמה הספציפית של האינטרקציה שלך עם סטטוס היא נקודת פתיחה לא כל כך טובה.
    שרון: התחלתי לענות, אבל הרגשתי שאני מתחיל לחטוא ביותר מידי פסיכולוגיזציה, מה גם שמאז פרסום הפוסט הזה אתמול אני תוהה למה בדיוק פרסמתי אותו, בערך מאז החודש הראשון של הבלוג הזה נטשתי את העיסוק הפנימי הזה בנפתולי הבלוגוספירה הישראלית ובאופן כללי הרגשתי טוב עם הבחירה הזו, איכשהו צירוף הנסיבות של הימים האחרונים החזיר אותי לעיסוק הזה באופן חד פעמי.
    מלכת הכיתה את, את זה כבר הזכרתי?
    אורן: חלק ניכר מכתבי העת המדעיים שייכים להוצאות לאור בעלות מניעים מסחריים וכוונות רווח רציניות. בכל מקרה הפוסט הזה התארך מאוד ולכן חתכתי מתוכו כל מיני חלקים וכרגע יש לי זמן רק לתגובה קצרה מאוד: הנקודה היא שכשרונית שווה פונה לגדי היא לא פונה לעיתונאי ומבקשת שיעבוד עבורה חינם, היא פונה למנהל בכיר בתחום האינטרנט הישראלי ומבקשת שיתרום תובנות בתחום עיסוקו בתמורה לחשיפה בבמה שהיא מרכזית בקרב הקהילה המצומצמת של אנשי ניהול בארץ (כך אני מאמין לפחות לפי הדיון אצל גדי).
    ומזל טוב על ה-10K

    [להגיב לתגובה זו]

  5. כן, ההתעסקות בתככים (ע"ע קרב הגיקים הנוכחי בזירת הוורדפרס), ובכל המהויות העלק-חברתיות של מי למה ואיך בבלוגוספירה היא עניין מתיש ומיותר, שגובל במידה רבה ברכילות (רק גובל?!). אני מקנאת בך קצת על שהצלחת להתנתק מכל זה (רוב הזמן). מצד שני, אני מוצאת שכל עניין הקהילה מרתק למדי כשמסתכלים על התמונה הכוללת ומנסים להבין איך זה עובד ואיך זה בנוי (מצד שני, בבלוגוספירה כה קטנה, גם המאקרו הוא מיקרו, ולכן אם יהיה דוקטורט בתחום הזה, מוטב שאסתכל על ישראבלוג, פן אתחרפן).

    [פחחחח. אפילו לא מלכת הביצה. גם לא נסיכה. סתם אחת שכותבת שטויות ונדהמת כל פעם מחדש לגלות שקוראים אותה.]

    [להגיב לתגובה זו]

  6. שרון: גם אני מרותק מעניין הקהילה, ולמעשה כבר כתבתי פעם על העובדה שבדיעבד הבנתי עד כמה הייתי איש של תוכן גולשים (בצד הצרכני ולא היצרני) כמעט מימיי הראשונים באינטרנט ועל העובדה שכל זה היה בסך הכל מתוך חיפוש אחרי קהילתיות שחסרה לי מאוד מחוץ לאינטרנט.
    אבל, כמו שאמרת, קל מאוד להפוך את העיסוק הזה לרכילותי, ואז הוא ממצה את עצמו מהר מאוד.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting