יהיה לך את זה ו’–זה הכי האשמת הקורבן!

טוב, זה פרק טעון מאוד, אני לא בטוח עד כמה זה צעד נכון לפרסם אותו, אבל בכל זאת (עוד קצת מילות הסבר למטה):

אתה ממשיך ללמוד את השטח, בזהירות, בהדרגה, אתה עובר על הפרופיל של כל חבר חדש, לומד להכיר ולמפות. אתה כבר טוב בזה, אתה יודע לשייך אותם למחנות ולתת-מחנות, אתה יודע לזהות גם את המורכבים יותר, לפצח את הסתירות לכאורה באישיות המקוונת שלהם – הימני הקיצוני שמשתתף עכשיו באתגר 22, השמאלני הליברטריאן, אבל הם נדירים, בולטים כל כך בחריגות האלה מכמה תבניות שכבר תייקת ותייגת. יש לך טבלת אקסל שהולכת ומתארכת, בקרוב, כך זה נראה, כבר יהיו בה מאתיים שורות, וכל אחת מהן עם קודים מקוצרים שניסחת. לא כולם חברים שלך, לפחות בינתיים, אתה עובד על זה, עובד על להיות ראוי.

אתה מתחיל להתמצא בפוליטיקה של זהויות, מגלה קווי עימות בתוך הקהילה הטבעונית, חשבונות פנימיים של פעילי שמאל, מאבקים אידאולוגיים בין זרמים פמיניסטיים.

אתה בדרך הנכונה, כולם מעריכים אותך, אתה חושב, לא הסתכסכת עם אף אחד. הורדת GIMP ואתה מתחיל להתאמן, התוצאות עוד לא שוות הרבה, הכל גזור ומודבק ברישול שמאכזב אותך, אבל לפעמים, לעתים נדירות, אתה מרשה לעצמך לחייך בסיפוק. אתה יודע שזה עוד ייקח קצת זמן, אתה צריך לצבור בטחון, אבל בקרוב, ממש בקרוב, אולי תעז להעלות משהו משלך, אולי תתחיל לפרסם סטטוסים.

בינתיים אתה מסתפק בתגובות, הן עושות את העבודה, יותר ויותר אנשים מכירים אותך, אתה מכיר יותר ויותר אנשים.

“זה הכי האשמת הקורבן!”

ככה התחלת הכל, זה היה משפט הכניסה שלך לעולם הזה, ומאז הפכת אותו ל-catchphrase שלך, אתה שולף אותו ברגעים הנכונים, הוא מתאים בכל כך הרבה מקומות ובכל כך הרבה נסיבות. לפעמים אתה רואה אותו מגיע מאנשים אחרים, זה לא שטפון, אלה מקרים נדירים, אבל אתה יודע שהשגת משהו, שאתה חתום על המם הראשון שלך.

“אני לא מאמין! לא מספיק שאתם רואים דה וויס, אתם צריכים להציף לי את הפיד?”

“זה הכי האשמת הקורבן!”

 

“מישהו יודע איך מוחקים שיר מהאייפון?”

“כן! עוברים לאנדרואיד!”

“זה הכי האשמת הקורבן!”

ואז הכל מתפוצץ.

אתה לא מסוגל לחזור למשפט הזה יותר, מנסה להקליד אותו והאצבעות מסרבות, אתה מגלגל אותו בראש ולא מבין איך זה קרה.

“אויש נו, זה לא קשור להאשמת הקורבן, יש לי פשוט קצת היכרות עם הנפשות הפועלות”.

כל הקווים המדוייקים כל כך ששרטטת מתפוררים ומיטשטשים.

“וזה שהיא נשארה איתו במערכת יחסים, זה לא נראה לך מוזר?”

שמאלנים רדיקלים הופכים פתאום לסנגורים חלקלקים ממולחים.

“נו, לפי איזו הגדרה בעצם זה אונס?”

הם מתפלפלים כמו רפובליקנים בכנס של מסיבת התה.

“נכון, הוא כנראה היה דוש, אבל לא צריך להפוך אותו לפושע”

אתה לא מכיר את “הנפשות הפועלות”. כן, הספקת כבר להיתקל בשמות שלהן, אבל הם עוד לא מופו, לא זכו לשורות משלהן בטבלת האקסל שלך. אתה כן מכיר לא מעט מהמשתתפים בדיון.

מכיר ולא מצליח להבין מה קרה כאן.

אתה תחכה בסבלנות עם הכניסה שלך, עם הסטטוס הראשון, יש לך זמן.

אתה מקווה שבעוד יומיים או שבוע או חודש הכל יחזור לעצמו, שהקווים ישורטטו מחדש, שכולם יחזרו למקום הטבעי שלהם, זה שבו מותר להגיד “זה הכי האשמת הקורבן!” ולדעת שסימנת את עצמך במחנה הנכון.

זה פוסט טעון מאוד, כאמור, לשמחתי הייתי רחוק מאוד מהמהומה שגרמה לי לכתוב אותו ואני לא באמת מכיר את הנפשות הפועלות. אני לא יודע מה הייתי עושה לו הייתי מעורב, לו הייתי מכיר את הצד המואשם. אני כן יודע שכמעט תמיד יש נסיבות מקלות להאשמת הקורבן, ושהמושג הזה, כמו גם הקריאה להאמין למתלוננות כברירת מחדל מבוססים על הרבה מאוד תקדימים ועל מציאות חברתית רקובה ומעוותת. אני מבין איך כל זה יכול לקרוס בקלות, אני בטוח שקריסה כזו של עקרונות יכולה לקרות גם לי. אני מקווה שאדע לשתוק במצב כזה.

11 תגובות ל“יהיה לך את זה ו’–זה הכי האשמת הקורבן!”

  1. מאת מודי תולששש:

    היתה לי שיחה על הנושא עם ידידה לפני שבוע. היא אמרה לי שיש דברים שאסור להגיד, ואסור אפילו לחשוב, גם אם הם נכונים.

    המסקנה שלי היא שיש כאן בעיה: אשמה היא לא משחק סכום אפס. אם לא נעלת את ביתך הגנב לא נהיה פחות אשם. אם הלכנו כצאן לטבח זה לא הופך את הנאצים לפחות אשמים. קשה שאנשים לתפוס את זה. לא כל כך מבין למה.

    [להגיב לתגובה זו]

    העלמה עפרונית Reply:

    כי לכולם ברור שגם אם לא נעלת את הבית, האשמה היא קודם כל של הגנב, אבל לעומת זאת כשאשה מותקפת מינית (בטח על ידי אדם מוכר/קרוב), שואלים אותה למה היא לא סירבה או התנגדה, בלי שבמקביל מניחים שהאשמה היא קודם כל של מי שלא וידא שהיא מסכימה או רוצה.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. מאת מודי תולששש:

    יש משהו בדבריך, אבל אני לא בטוח שזה כל הסיפור.

    את אומרת שבמקרה של אונס, לא "לכולם ברור" שהאשמה היא קודם כל של האנס. אני משער שזה נכון, אבל לא ניתן להסיק את זה מהשאלה "למה לא התנגדת". הרי שואלים גם את הנשדד "האם נעלת את הבית" ו "למה אתה מסתובב בניירובי אחרי השקיעה" (סיפור אמיתי.) אני חושב שאת מניחה אוטומטית שאחרים לא "מניחים שהאשמה היא קודם כל של מי שלא וידא שהיא מסכימה או רוצה."

    וזה יותר מאשר הנחה אוטומטית. כשאקדמאים חוקרים "מה מביא מישהו לאנוס", זה "האשמת הקורבן", גם אם הם מצהירים בכל פינה שזה ממש לא מה שהם מתכוונים אליו.

    אותו דבר קרה במלחמה לכל מי שהזהיר שהפגזת עזה רק מגבירה את המוטיבציה של חמאס. האשימו אותנו בשנאה עצמית, בתמיכה בחמאס, בגיס חמישי, במה לא. ואני לתומי חשבתי ש "לכולם ברור" שאין לי שום סימפטיה לטרוריסטים. אני עדיין לא מבין את זה.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    חשוב לי להבהיר משהו: הפוסט הזה לא מנסה לעסוק בשאלות הבסיסיות של האשמת הקורבן שעליהן אתם מדברים. הוא מנסה לתהות על האופן שבו גם מי שכבר עבר את כל הדיונים האלה ויודע עד כמה זה פסול ונורא מגלה שדווקא במקרה שאותו הוא מכיר קצת זה בעצם לא כל כך ברור וחד-משמעי.

    [להגיב לתגובה זו]

    מודי תולששש Reply:

    טוב. סליחה שגנבתי את הדיון. האמת בהתחלה רציתי לכתוב על מקרה שאני מכיר, אבל השתפנתי.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אה, לא התכוונתי להתלונן על חטיפת הדיון חס וחלילה. אני עדיין קצת המום מזה שבכלל יש דיון, כבר שכחתי שזו אופציה.

    העלמה עפרונית Reply:

    מכך שבמקרים של עבירות מין יש נטייה חזקה מאד להאשמת הקורבן, לא נובע שהקורבן לא מואשם בעבירות אחרות. אבל שים לב להבחנה שעשית בעצמך – כשמדובר בשוד, למשל, מאשימים את קורבן השוד רק במקרים ספיציפים מאד (ניירובי בלילה, למשל). בעבירות מין, השאלה "למה לא התנגדת" (כשמדובר באדם מוכר) או "למה לבשת מיני" או "למה הלכת ברחוב בלילה לבד" (כשמדובר באונס על ידי זר) מופיעה כמעט תמיד.
    יותר מזה, שים לב כמה מוכרות נשמעות שלוש השאלות שהזכרתי, לעומת השאלה "למה לא בדקת שהיא רוצה".

    [להגיב לתגובה זו]

  3. מאת מודי תולששש:

    אני באמת לא יודע איזו שאלה מופיעה "כמעט תמיד" ואיזו לא. מעולם לא פגשתי אנס ושאלתי אותו מה שאלו אותו, ומעולם לא שאלתי נאנסת מה שאלות כאלה. אז בוא נניח שאת צודקת.

    אבל אני חושב שהשאלות האלה מופיעות כמעט תמיד גם במקרה של שוד או גניבה, ובייחוד במקרה של רמאות. "למה האמנת לו? למה לא החתמת אותו על … ? השארת מפתח מתחת לשטיח, מה אתה דפוק?" – זה קורה כל הזמן, ולפעמים יש שם האשמת קורבן ולפעמים לא, אבל אף אחד לא רואה בזה איזושהי הפחתה באשמה של הגנב.

    אבל באונס, כל אמירה שאומרת שלנאנסת היתה אפשרות בחירה שהיתה מונעת את האונס נקראת מיד "האשמה". וכל אמירה שלמדינת ישראל היתה אפשרות בחירה שהיתה מפחיתה את הסיכוי למלחמה נקראת מיד "בגידה".

    אני חושב שזה בגלל שהנושאים טעונים, וכשהנושאים טעונים, אנשים מאבדים את ההגיון ונוטים לראות הכל בשחור ולבן.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אני חושב שרק אתמול או שלשום הבנתי משהו שפספסתי בדיון שלכם בתגובות. יש שאלות שאכן חוזרות על עצמן רעיונית גם בפשעים אחרים והן לא נתפסות כהאשמת הקורבן (למה הסתובבת לבד בלילה במקום כזה?) אבל במקרה של אלימות מינית הן משתלבות במסכת הרבה יותר מקיפה של שאלות ותהיות שנעות בבירור בין האשמת הקורבן לבין טיהור התוקפן ושלילת קיומו פשע.
    אז נכון שבלי ההקשר החברתי אפשר לטעון שחלק מהשאלות הן הגיוניות, אולי אפילו נובעות מדאגה והזדהות.
    אבל זה לא באמת דיון שאפשר לנהל בלי ההקשר החברתי כמובן.

    [להגיב לתגובה זו]

    מודי תולששש Reply:

    בדיוק. כרגיל אתה מנסח מצוין דברים שיושבים לי בראש אבל לא לגמרי ברורים לי.

    אלא בעוד שאתה אומר שהשאלות והתהיות "נעות בבירור בין האשמת הקורבן לבין טיהור התוקפן", לי זה לא כל כך ברור.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אוף, מסתבר שנעלמה תגובה שחשבתי שפרסמתי.
    השאלה "למה נשארת איתו בקשר?" למשל, יכולה לנבוע מדאגה כנה לקורבן, השאלה הכמעט זהה לכאורה "אז איך קרה שנשארת איתו בקשר?" כבר הרבה פחות, וכשאותה שאלה מועלית בגוף שלישי בדיון משיק, "אז איך אתם מסבירים את זה שהיא נשארה איתו בקשר?" כבר די ברור מי מואשם כאן.
    בתוך הטווח הזה אני חושב שגם השאלה הראשונה מאבדת את הליגיטימיות שלה.

השארת תגובה

Subscribe without commenting