צינור הדם של הדברים

יש עכשיו לא מעט רעש סביב האינטרנט של הדברים, כבר אמרתי.

וכמו בכל רגע חשוב בהיסטוריה של האינטרנט אפשר למצוא את אותם קולות פחות או יותר, אומרים את אותם דברים פחות או יותר.

הנביאים האופטימיים יודעים לספר שהנה באה המהפכה הגדולה באמת, זו שתקפיץ את החברה האנושית, אולי אפילו את התודעה האנושית, קדימה. הם כאן עם אותו חזון ישן שמנסה לקשר את הרשת לתרבות הנגד של שנות הששים, עם הידיעה שעוד רגע אחד, מעבר לפינה של ההתקדמות הטכנולוגית הבאה, תגיע קריסתו של הקפיטליזם.

אחרים כבר רואים את המודלים העסקיים החדשים שמתגבשים, מחפשים את ההזדמנויות שעומדות להיפתח בקרוב, יודעים שגם האינטרנט של הדברים, בסופו של דבר, ישמש ככלי למכור יותר ויותר דברים ליותר ויותר אנשים.

ויש את נביאי הזעם, אלה שיודעים שהנה עוד רגע תיגזל מאיתנו שארית האנושיות שלנו, שהאינטרנט של הדברים יהפוך אותנו למיותרים, שהרשתות החברתיות הפכו אותנו למטומטמים, שאנחנו המוצר ושאנחנו רק משרתים סדר יום זר, מרושע ואדיש לקיומנו.

לפעמים הם מחליפים תפקידים. מישהו שהתרגש מהרשת בשנות התשעים כאילו היא ההזדמנות שלו לפצות על הפספוס של וודסטוק מוצא את עצמו כיועץ באיזה סטארט-אפ וחושב פתאום כסף, בסיבוב הבא הוא אולי ינפק נבואות של זעם ושל אימה.

prophets

ברוס סטרלינג, כמו שכבר אמרתי, נמנה הפעם על הפסימיים, והוא לא לבד. בניו יורק רוויו אוף בוקס הבינו שזה נושא חם והקדישו לו רשימה ארוכה, עם סקירה של ארבעה ספרים שונים בתחום וקריאה חד-משמעית להיזהר מהמהפכה הזו ומהאופן בו מנסים למכור לנו אותה (כן, שוב הטוסטר שמדבר עם המקרר ועגלת הקניות שמתקשרת לחיישן הכולסטרול).

יש מידה של צדק באזהרות האלה, המכשירים הביתיים החכמים, אפילו ה-wearables, רחוקים מלעמוד במרכז המתהווה של האינטרנט של הדברים, הם רק הגימיק שיותר נוח לעטוף בו את הסיפור.

אבל גם הפעם לא על זה אני רוצה לדבר.

אחרי שנחשפתי לכמה דיונים כאלה שמחתי מאוד לגלות את מהדורת הקינדל של הספר Rethinking the Internet of Things של פרנסיס דה-קוסטה במחיר האטרקטיבי של אפס דולרים.

האמת היא שהייתי צריך לדעת מראש. הגעתי אליו דרך המלצה באתר טכנולוגי, כותרת המשנה שלו היא A Scalable Approach to Connecting Everything, והמחבר הוא מהנדס תקשורת ותיק.

ובכל זאת הופתעתי.

אני רק בפרק הראשון, לא בטוח שאשרוד את הספר עד הסוף, אבל אני שמח שהתחלתי לקרוא אותו, שמח שהופתעתי ממנו.

כי לפני שכל הנבואות הגדולות תזכינה להתבדות חלקית ולהתממש חלקית מישהו צריך לעבוד מאחורי הקלעים. מישהו צריך לשים לב לאתגר הטכנולוגי של חיבור מאות מיליארדים של “דברים” לאינטרנט הזה, ולחשוב עם אילו פרוטוקולים בדיוק כדאי לעשות את זה, ואם יש בכלל צורך שלכל חיישן לחות באדמה תהיה גם כתובת IP (עקרונית זה אפשרי עם IPv6, מעשית זה ככל הנראה מיותר ומסורבל לפי דה-קוסטה), ועוד הרבה מאוד שאלות וצרות אחרות. נביאי הזעם, גורואי המודלים העסקיים החדשים וחוזי האוטופיות הקרבות לא ממש מטרידים את עצמם בכל אלה.

משמח אותי לגלות מחדש גם את הצד הזה.

יש, אני משער, מי שיגיד שדה-קוסטה הוא כמו הסטודנטים ההם (שאולי היו ואולי לא ממש) בטכניון, אלה שנפלו בפח שנטמן להם וניסו לתכנן צינור דם לאילת, שהוא שמח לשחק באתגרים טכנולוגיים ושוכח את ההשלכות המוסריות שלהם.

האמת היא שאף פעם לא הבנתי את הסיפור הזה לגמרי, ומה בדיוק הוא מנסה להגיד (כלומר כן הבנתי, אבל אני חושב שזה די קשקוש, נדמה לי שהסטודנטים למשפטים, לכלכלה, למנהל עסקים ואפילו לסוציולוגיה ולספרות יידרשו להכרעות מוסריות הרבה יותר מורכבות ומפוקפקות מהסטודנטים להנדסה ולמדעים מדוייקים). בכל מקרה, האינטרנט של הדברים, בדיוק כמו זה של הטלפונים והמחשבים הוא לא “צינור דם” היפותטי, והוא בטח לא נשק להשמדה המונית.

האינטרנטים הם זירה מרתקת להרבה מאוד תהליכים חברתיים, חלקם נפלאים, חלקם זוועתיים, רובם הגדול איפשהו באמצע. אני אוהב את התהליכים האלה ואני אוהב לעסוק בהם כאן לא מעט. אבל עוד לפני כל אלה האינטרנטים הם הישג טכנולוגי ומדעי כמעט בלתי-נתפש. קל מאוד לשכוח מההישג הזה וממה שעומד מאחוריו, להתרכז בחלקים המעניינים יותר והאנושיים יותר. ככה זה אמור להיות כשטכנולוגיה עובדת כמו שצריך.

אבל לפעמים, בכל זאת, נחמד לקבל תזכורת מהאנשים שדואגים שהדם יזרום בצינור כמו שצריך.

Severn-Trent-Engineer-fixes-pipes

דממה דקה ל“צינור הדם של הדברים”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting