מהרעים והטובים מסרבים להיות אויבים

2007

בראשית ימיו של הבלוג הזה, לפני שמונה שנים (מסתבר שאתמול בדיוק הוא חגג יום הולדת), הרביתי לעסוק במה שכונה אז ווב 2.0. היתה לי סדרת פוסטים עם כל מיני רעיונות, חלקם מגוחכים במכוון, אחרים יומרניים במפגיע, לכל מיני סטארטאפים. הסדרה הזו נעה בין לגלוג לקדחת האקזיטים של הימים ההם לבין רצון כן להבין לאן כל העסק המורכב והמרתק הזה יכול ללכת.

בימים ההם הרביתי לעסוק גם בבלוגוספירה העברית, בתת-תרבות שנדמה היה שמתהווה בה. היה אז, בין השאר, דיבור רציני על הצפת המידע שאנחנו חווים עם כל הבלוגים שצריך לקרוא (הו! כמה צעירים ותמימים היינו.) ירדן לוינסקי כתב על זה משהו בניוזלטר של הקולקטיב, ואני יצאתי משם לשני פוסטים (כלומר פוסט אחד ואחריו פוסט הבהרה) על מה שנראה לי בעייתי ב-RSS, ערוץ הצריכה המרכזי של “תוכן גולשים” בימים ההם.

בסופו של דבר ניסחתי את מה שאני דמיין ככה

אותו מצב קיים כבר היום בכל הנוגע לתוכן גולשים. אפילו בשלולית הקטנה של הבלוגוספירה הישראלית נכתבים מידי יום יותר פוסטים משאוכל להרשות לעצמי לקרוא, לכן אני לא מצפה, ולא רוצה, מערכת שתשליך עליי את כל הפוסטים הרלוונטיים. אני מוכן לקבל מידה של אקראיות. אני אסתפק, ואפילו אשמח, לקבל מידי יום הפניות לעשרה או עשרים פוסטים שהמערכת תחשוב שאפיק מהם הנאה או תועלת (במיוחד אם גם פה ב-90% מהמקרים המערכת אכן תקלע לטעמי). במובן הזה אני מאמין שהכימות של טעם הופך לאפשרי. אני אחיה בשקט עם הידיעה שפספסתי לא מעט פוסטים טובים בים אם בתמורה אני אקבל קילוח אחיד של חומר שמתאים לי בברז. בכל מקרה אי אפשר לשתות את הים כולו.

מסתבר שבאותו זמן בערך, קצת לפני אם להודות על האמת, היה מי שלקח את העניין הזה יותר ברצינות ממני ולא הסתפק בפוסטים תיאורטיים על כיוונים אפשריים. זה לא ממש מפתיע, הרעיונות האלה, כאמור, הסתובבו אז באוויר.

2010

בקיץ 2010 התקנתי בבלוג תוסף חדש. זה היה בתקופה שאנשים פחות או יותר הפסיקו להגיב בבלוגים, ולבלוג הזה לא היתה נוכחות ברשתות החברתיות שהפכו לזירה המרכזית. התוסף ההוא הציע לכל קורא אפשרות לדרג את הפוסט שקרא בסולם של אחד עד חמישה כוכבים. חשבתי שזה יוכל להוות סוג של תחליף. גם מי שאין לו כוח לשבת ולנסח תגובה יוכל לרחף עם העכבר מעל מונה הכוכבים והשאיר איזו עדות למה שהרגיש כלפי הפוסט.

לתוסף ההוא היה עוד פיצ’ר – המלצות על פוסטים קשורים. בדקתי אותו קצת והתאכזבתי. כבר היה לי תוסף אחר שעשה את אותו דבר טוב יותר.

והיה לו עוד פיצ’ר חדשני – המלצות “מרחבי הרשת”, כלומר מרחבי האתרים האחרים שבחרו להשתמש באותו תוסף. לא חשבתי אז על זה שהוא בעצם מממש את החזון הישן שלי משלוש שנים וחצי קודם. ניסיתי את הפיצ’ר הזה והתאכזבתי, הוא הדביק לפוסטים שלי קישורים לאייטמים בדה מרקר וגלובס (או משהו כזה.)

אבל יום אחרי ההתקנה שלו קיבלתי מייל שמודה לי על הבחירה שלי.

זה לא היה מענה אוטמטי מהשרתים של החברה. זה היה מייל אישי מאחד העובדים (היום אני יודע שהוא אחיו של המייסד, שניהם ישראלים) שטרח להסתכל, להריץ כמה חיפושים, אולי אפילו לקרוא פוסט או שניים.

הוא הציע לי להתקין את התוסף בכל הבלוגים של “משפחת ההם” ולאפשר לנו לשנות את ההגדרות כך שתופענה אצלנו רק המלצות פנים-משפחתיות.

היה משהו מאוד משמח במייל הזה, אני חייב להודות.

אבל אנחנו, כלומר “ההם”, אנשים מאוד לא פרקטיים, אז כל העניין התמסמס אחרי פינג-פונג מיילים פנימי קצרצר.

אחרי כמה חודשים קצתי גם בדירוג הכוכבים של הפוסטים, שלא ממש הצליח להיות תחליף להיעדר תגובות, והתוסף הוסר (יכול להיות שהיו גם סיבות טכניות של התנגשות עם תוספים אחרים, אני באמת לא זוכר).

2014

ב-No Exit, כתבת מגזין מרתקת ומשעשעת מ-Wired שהורחבה לכדי ספרון דיגיטלי מספר גדעון לוי (טוב, נו, לואיס) קראוס על אחד מרגעי השבר שחווים הרבה מאוד מייסדים של סטארטאפים, בעיקר בשנים האחרונות, השנים החברתיות של הרשת.

noexit

הם מתחילים עם רעיון מצויין, ויש להם פתרונות מדהימים לבעיות אמיתיות שהם מכירים מחייהם כמשתמשי רשת, הם מתקדמים לקראת משהו, מגייסים קצת כסף מפה ומשם, ואז נתקעים. הם צריכים כסף גדול, כזה שאף קרוב משפחה לא יכול לגרד מהחסכונות שלו ושאף תחרות “סטארטאפים מבטיחים” לא יכולה לספק.

הם קובעים פגישות, הם תופרים חליפות, הם טסים לכל מיני משרדים של ענקיות טכנולוגיה או של קרנות השקעות.

הם מגלים שהרעיון שלהם באמת מצויין, שהפתרון שלהם לגמרי מבריק, ובעיקר הם מגלים שעם כמה שינויים קלים אפשר להשתמש באותה טכנולוגיה בדיוק כדי לפתור בעיות למפרסמים או לתאגידים גדולים, ושאם רוצים ללכת עם הרעיון הזה הלאה ברצינות חייבים להיות ריאליים.

אז הם מתגמשים.

כי באמת אין ברירה.

ומה שנולד כרצון לפתור בעיה אחת מוסב לפתרון בעיה אחרת. מה שנולד מתוך היכרות והבנה של חוויית השימוש ברשת, ומתוך רצון לשרת את האנשים שדומים לך מתגלגל למשהו דומה מאוד, משהו שמשרת את האנשים שאליהם אתה רוצה לדמות.

זה לא חייב להיות רע. לפעמים זה משרת את כל הצדדים.

לחברה ההיא שאת התוסף שלה התקנתי ואז הסרתי קוראים, אולי כבר ניחשתם, אאוטבריין.

היא נוסדה בשנת 2006. המייסד שלה טוען שהוא רצה להחזיר לרשת את חדוות הדפדוף במגזינים (ואף אחד לא מתמלא חדווה מדפדוף במגזינים יותר ממני).

היה לו חזון.

הוא דמיין איך בסוף כל פוסט או כתבה שתקראו ברשת תופענה המלצות מרחיבות דעת לתוכן רלוונטי נוסף מרחבי הרשת, זו שרק התחילה לגלות אז עד כמה היא אינסופית ושופעת מידע.

בדמיונו היינו אמורים לדפדף ברשת, לדלג בין תמונות עוצרות נשימה בנשיונל ג’יאוגרפיק לאייטמים מחכימים בניו יורקר ומשם לכתבה מעמיקה ב-Harper’s, או (להבדיל) בין פוסט מעמיק ב”הסיפור האמיתי והמזעזע של” למשהו מתחכם ב”סרטן בגב האומה” ואז לעוד פרק של “יהיה לך את זה!”.

זה לא ממש עבד ככה.

אאוטבריין והמתחרה הישראלית טבולה (ועוד כמה חיקויים מרחבי העולם) אחראיות לחלק ניכר מהזיהום התרבותי שפשה בשנים האחרונות כמעט בכל מקום ברשת.

זה לא כל כך חשוב מאיפה תתחילו את המסע שלכם, ההמלצות תמיד תגרורנה אתכם למטה, לאתרי רכילות צעקניים או לאייטמים מסחריים במסווה של כתבות אינפורמטיביות.

עצוב לי.

עצוב לי לראות שלכך התגלגל אותו חזון אמורפי שדמיינתי אז ב-2007.

עצוב לי שלכך התגלגל חזון הדפדוף במגזינים של מייסדי אאוטבריין.

עצוב לי לדעת שהם באמת רצו לעשות משהו טוב לכולנו (כי לעזאזל, אני לא יכול לחשוב שמי שטרח להציע לי לייצר מנגנון המלצות פנימי בתוך “ההם” עשה את זה משיקולים מסחריים ציניים).

עצוב לי שככל הנראה לא היתה אפשרות אחרת.

דממה דקה ל“מהרעים והטובים מסרבים להיות אויבים”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting