גם אני נפרד מקסטרו

כן, לא ממש יואב קרני, אבל הרשיתי לעצמי.

זה היה הערב האחרון שלי בקובה*. שום דבר בגיחה הקצרה הזו, עשרה ימים בסך הכל, לא היה מתוכנן כראוי, ולכן רק בצהרי היום שלפני כשראיתי את הכיכר המרכזית מתמרקת ומצטחצחת, את המקום שיומיים קודם שקק שולחנות שח, זוגות שחקנים מוזרים ורחש פרשנים ויועצים מתגודדים סביבם, מקיף עצמו בגדרות ומתכונן לאיזה ארוע גדול, רק אז נפל האסימון.

במעומעם ידעתי כבר קודם את כל הפרטים, ובכל זאת פספסתי, אולי כי הייתי עסוק יתר על המידה במנייה עיקשת של השעות והדקות** שנותרו לי עד שאוכל להשאיר את העיר הזו מאחוריי (כן, בכל עשרת הימים האלה לא יצאתי את הוואנה), אולי כי עשיתי ככל יכולתי להתנתק מהזוהמה, מהעצב ומהקדרות, אולי דווקא כי הקפדתי לא לחרוג לרגע מהמסלול התיירותי הידוע, אולי כי עשיתי כמיטב יכולתי להתנתק דווקא משמחת החיים ומהקצב השוקק. תהיה הסיבה אשר תהיה, רק באותו יום, פחות מארבעים ושמונה שעות לפני הטיסה המיוחלת כל כך זה היכה בי. לא סתם לובשת הכיכר חג, לא רק כי פידל עתיד לנאום בה עוד אחד מהנאומים האינסופיים שלו (יום קודם יצאתי את הדירה שהתגוררתי בה לצורך ארוחת ערב בזמן שכל ערוצי הטלוויזיה שידרו אחד מהם, ואחרי ארוחת ערב ושיטוט מתמשך שנועד לתת לי את התחושה שבכל זאת עשיתי משהו באותו יום חזרתי אליה, והנאום כמובן עוד המשיך), למעשה לו הייתי מתכנן את הגיחה הזו מהארץ סביר להניח שהייתי מכוון אותה אל התאריך הזה, סביר להניח שהייתי מתעקש עליו. הכיכר, אתם מבינים, התקשטה באותו יום לרגל פתיחת המאוזוליאום של צ'ה גווארה, שעצמותיו זה מקרוב הושבו לקובה.

כן, עברה בי אז, לרגע, איזו צביטה של חרטה. אני משער שיכולתי לסור למשרדי חברת התעופה, או להרים טלפון, לדחות את הטיסה חזרה למקסיקו ביום או יומיים, אבל כל כך נחוש הייתי להיפרד שהמחשבה הזו הפחידה אותי. בכל זאת, כשעברתי בקמפוס הקולניאלי המרשים של אוניברסיטת הוואנה הצלחתי לפענח איזה שלט שקרא לסטודנטים להגיע לכיכר בערב שלפני ולעשות בה את הלילה. ניחא, הרהרתי לעצמי, גם זה משהו, אקפוץ לבקר וארגיש כאילו לקחתי גם אני חלק במתן הכבוד הראוי לאיש והחולצה***.

בשעת ערב מוקדמת יצאתי ושמתי פעמיי אל הכיכר. קשה היה לטעות במשמעותו של השקט הנורא ששרר בה. בין אם טעיתי בפענוח השלט ההוא ובין אם השתנו התכניות כבר היה ברור שאף סטודנט לא יגיע להעביר שם את הלילה. אף על פי כן התיישבתי לי בפינה נידחת, וקראתי בספר שהבאתי, מקווה להופעה פתאומית של נחיל סטודנטים מהפכניים חדורי אמונה, מדמיין שאולי אוכל לגלגל שיחה עם מי מהם. אבל הזמן נקף, והשמש שקעה, והכיכר נותרה בשלה, ריקה ודוממת.

בשלב מסויים ניגש אליי מישהו בסוג של מדים, ומלמל איזה משפט קצר בספרדית, חייכתי אליו חיוך חסר אונים, ומשכתי בכתפיי כדי להעיד שאינני מבין, הוא חייך אליי בתשובה, והלך לקרוא לאחד מעמיתיו. זה הגיע, נטול מדים, אבל עם איזה תג צמוד לחולצתו שהעיד ככל הנראה על היותו חבר בצוות המארגן של הארועים. בחיוך לבבי חזר השני בדיוק על אותו משפט כשהוא מקפיד להדגיש כל הברה ולהותיר רווח ברור בין מילה למילה. עדיין לא הבנתי מילה, אבל ניכר היה שהשניים יהיו מרוצים אם אקום ואעזוב את הכיכר. חייכתי אליהם שוב, החזרתי את הספר לתיק, וקמתי ללכת, מותיר את שניהם מאושרים וגאים על התושיה הבינלאומית והבישפתית שהצליחו לגלות.

אני חושב שברגע המדוייק ההוא שבו נבלעתי אל אחד הרחובות המובילים מן הכיכר בלי להעיף מבט לאחור התרחשה הפרידה הסופית שלי מקסטרו, גם אם לו לקח עוד למעלה מעשור להכיר בכך ולפרוש.

*כבר כתבתי פעם משהו על הטיול ההוא והבטחתי להרחיב עליו בהמשך, כיוון שאלה ימים שבהם אנחנו מבלים בקריביים שני ערבים בשבוע אולי הגיע הזמן לקיים את ההבטחה הזו.

**באכזריות מדהימה הצליחו הקובנים לעבור משעון קיץ לשעון חורף בערך באמצע השהות שלי שם ובכך להאריך אותה בשעה תמימה.

***עכשיו כשטרחתי לחפש את הפוסט ההוא על החולצה ראיתי שכבר כתבתי אז בכמה משפטים את כל מה שיש בפוסט הנוכחי, אבל שיהיה.

3 תגובות ל“גם אני נפרד מקסטרו”

  1. ארסטו צ'ה גווארה היה עוד מנהיג קומוניסטי, שלקח חלק מרכזי בהקמתו של משטר טוטליטארי ורצחני. הדברים היחידים העומדים לזכותו הם צילום סקסי ומוות בגיל צעיר. את התמונה מהמרפסת זוכרים, את העובדה שצ'ה היה אחראי על מאות הוצאות להורג ללא משפט בבית הכלא "לה קאבנייה" עליו פיקד, קצת פחות. להלן פוסט מעניין שמכיל קצת עובדות וציטוטים מצ'ה האמיתי, למי שמעוניין:

    http://www.economicswithaface.com/weblog/archives/2005/08/che_guevara_the.html

    [להגיב לתגובה זו]

  2. דודי: נדמה לי שדי ברור ממה שכתבתי שכבר בשלב ההוא לא ממש הייתי שבוי בקסמו של צ'ה גווארה, ואיכשהו הטיול ההוא היה בין השאר גם ניסיון אחרון להיאחז בלהט נעורים שהלך ודעך, לא בגלל שרציתי להאמין בהילה של צ'ה אלא בגלל שפחדתי לאבד משהו בי.
    אני עדיין זוכר איזה יום בערך בגיל שמונה עשרה שבו חזרתי בפני מישהי על אנקדוטה מוקדמת מחייו המהפכניים בה הוא נדרש להחליט אם לשאת עימו את ערכת התרופות והעזרה הראשונה שלו (האיש היה רופא בהכשרתו כדאי לזכור) או ארגז תחמושת. גווארה בחר בתחמושת ובכך בעצם הכריע לטובת המהפכה, או לפחות כך אהבו מעריציו להציג את זה. היא הקשיבה בסבלנות ואז אמרה "אה, אז הוא היה סתם צמא דם, זה מה שהסיפור מנסה להגיד". האמת היא שכבר אז די השתכנעתי.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting