מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – על אשמת התואר הראשון

לארכיון המדריך

בפוסט המבוא של הסדרה בחרתי לספר על מפגש ההכנה שקדם לתחילת לימודי התואר הראשון שלי, והצרתי על העובדה שבקץ אותן שלוש שנים אינטנסיביות עמד מפגש אחר, שמטרתו היתה למשוך אותנו ללימודי המשך. באופן מצער המפגש השני לא כלל הכנה אמיתית למשימות שעמדו בפנינו, גם עם תחילת הלימודים חסרה לי מאוד איזו הכנה, אולי נכון יותר הנחיה, שתבהיר לי את ההבדל בין המטלות שעמדתי בהן בכבוד עד עכשיו והכלים ששימשו אותי לצורך כך, לבין אלה שנכונו לי בקרוב, והכלים השונים שאדרש להם. כבר אז תהיתי בדבר הסיבות להעדר הכנה כזו, ואחרי שהפצרתי בכם להעלות רעיונות ללא הועיל, הגיע הזמן לנסות ולהתייחס לסוגיה. הפוסט הנוכחי מבקש לבחון אספקט אחד של הבעיה המהותית הזו – למה לימודי התואר הראשון בישראל מייצרים סטודנטים שאינם מוכנים לעבודת מחקר?

טקס חלוקת תארים באוניברסיטה של מיאמי, 1927

ישראל מול העולם

כשנחשפתי במהלך השנים, דרך חברים, לדינמיקה של לימודי תואר ראשון באוניברסיטאות זרות גיליתי פער עצום בינה לבין מה שזכרתי מלימודי התואר הראשון שלי, כמו גם למה שהתנסיתי בו בשנים ארוכות של תרגול. לימודי תואר ראשון בישראל מתנהלים עם ציפיה אפסית כמעט ללמידה עצמית של הסטודנטים, בניגוד משווע למצב באוניברסיטאות טובות בחו"ל. כן, סטודנטים ישראליים יקבלו לא אחת מטלות אימתניות להתמודד עימן בבית (תרגילים בלתי פתירים, פרויקטים מורכבים בתכנות) אבל את הכישורים להתמודד עם המטלות האלה הם אמורים לקבל במסגרת ההוראה הפרונטלית (בין אם בהרצאה ובין אם בתרגול). כשחזר המנחה שלי לישראל אחרי פוסט-דוקטורט בארצות הברית הוא נהג לחלק מידי שבוע לתלמידי הקורס שלו רשימה של "קריאת חובה" לקראת השבוע העוקב. מוזר ככל שזה נשמע, מדובר היה במצב חריג, וכזה שעורר לא מעט תמיהות (לצד כמה סטודנטים שברכו על הנוהג היו גם התלונות הצפויות). במלים אחרות, שיטת הלימוד לתואר ראשון בישראל, גם כשמדובר בחומר תיאורטי מורכב מאוד היא של "האכלה בכפית", למעט קורסים בודדים לקראת סיום התואר. המצב הזה יוצר מציאות שבה סטודנטים יכולים לסיים תואר ראשון בהצטיינות יתרה מבלי להוכיח אפילו שמץ מהכישורים שאליהם יזדקקו כחוקרים.

קצת היסטוריה

למציאות הזו יש הסבר היסטורי משכנע מאוד שבו נתקלתי בעבר, למרות שלא זכור לי מקורו המדוייק. האוניברסיטאות הישראליות נולדו בתקופה נטולת אמזון, ייבוא של ספרים מחו"ל היה משימה כבדה, ותקציבי האוניברסיטאות לא אפשרו להן למלא את מדפי הספריות באופן מספק. בסופו של דבר הכתיבה המציאות הזו מצב שבו הדרך היחידה להכיר לסטודנטים את חומר הלימודים היתה באמצעות מרצה שיסכם על הלוח את העותק היקר של ספר הלימוד שברשותו, לטובת תלמידיו. גם היום כשמרבית הספריות מצויידות כראוי, וכאשר בהוצאה כספית לא גדולה יכול כל סטודנט לקנות את מרבית ספרי הלימוד הדרושים לו נותרה השיטה בעינה.

אני מנחש שיש לתהליך הזה מספר סיבות, שפועלות בכל הצדדים המעורבים בתהליך הלמידה.

האינרציה של המערכת

משרות ההוראה של מרצים באוניברסיטאות מוגדרות על בסיס ההנחה שהוראה היא הרצאה פרונטלית של החומר הנלמד. מכאן נובע שהיקף השעות שנדרש להעברת החומר הוא גבוה מאשר במערכת שמושתתת על למידה עצמית. כיוון שהחוקרים גם כך קורסים לא אחת תחת עומס ההוראה וכיוון שבמחלקות מסויימות אין מספיק תקני הוראה כדי להעסיק את כל חברי הסגל שינוי של שיטת ההוראה שיתבטא גם בקיצוץ השעות הפרונטליות יגרום לבעיה אמיתית. אפשר לפתור את הבעיה הזו על ידי חישוב מחודש של מכסת השעות, אבל חישוב כזה מצריך זעזוע עמוק של המערכת. במציאות שבה גם היום נהוג ללגלג על המרצים שעובדים שש שעות בשבוע ועוד מתלוננים קשה להאמין שצעד כזה יכול לעבור בשקט. כל זה למרות שעידוד למידה עצמית דווקא יכול להוביל, הלכה למעשה, לעומס הוראה כבד יותר.

האינרציה של המרצים

לא רק למערכת נוח לשמר את המצב הקיים אם כן, אלא גם למרצים עצמם. הוראה פרונטלית במתכונת הנהוגה בישראל היא אמנם משימה שוחקת וקשה. היא דורשת לא מעט עבודת הכנה מוקדמת, אבל במרבית המקרים היא אכן מסתיימת בתום השעתיים של ההרצאה. שעת קבלה אמנם מוקדשת לסטודנטים, אבל מעבר לה המרצה הממוצע אכן יכול להסיר דאגה מליבו מרגע שעזב את הכיתה. התבססות על למידה עצמית תחייב את המרצים לשינוי כולל בתפיסה, לזמינות גבוהה יותר, ולקשר ישיר ושוטף יותר עם הסטודנטים. לכל אלה יש צדדים חיוביים ושליליים כאחת, אבל הם בעיקר מהווים שינוי קיצוני מידי של המצב הקיים.

האינרציה הסטודנטיאלית

אחרונים אבל חשובים לא פחות בהסבר הזה הם הסטודנטים עצמם. פעם אחר פעם יצא לי כמתרגל להיתקל בגלי מחאה בכל פעם שתרגיל בית חרג ולו במעט מיישום ישיר של החומר שנלמד בכיתה (ושוב אני חייב להבהיר, לא היה מדובר דווקא בתרגילים קשים יותר מאחרים, בדרך כלל ההפך המוחלט היה נכון), בכל פעם שקורס שלא הוגדר כקורס תכנות כלל גם דרישה לכתיבה של תכנית מחשב ידעתי מראש שהתרגיל הזה יראה צניחה חדה באחוזי ההגשה. בכל פעם ששלחתי סטודנטים, בין אם בשיעור ובין אם בשעת הקבלה לקריאה של פרק זה או אחר בספר נתקלתי בחיוכים מופתעים ובגבות מורמות, ולאו דווקא מצד הסטודנטים הפחות מוצלחים. אחד הסטודנטים הטובים ביותר שלמדו איתי בתואר ראשון, כזה שסיים בציונים מזהירים מסלול קשה במיוחד, סיפר לי בגאווה עת למדנו ביחד לאחת הבחינות בסמסטר האחרון של התואר שבמשך שלוש שנים הוא לא שאל ולו ספר אחד מהספרייה. בעצם נדמה לי שאפשר לזקק את כל זה לציטוט של חבר אחר לספסל הלימודים שסיפר לי עוד בסמסטר הראשון שלנו שאחרי חמש שנים של שרות צבאי, שלוש מתוכן כקצין, הוא חיכה בקוצר רוח לתחילת הלימודים כדי שיוכל סוף סוף "להקטין ראש". בין אם הסטודנט הישראלי מגיע לאוניברסיטה אחרי שרות צבאי, לפניו, או במקומו, תקופת התואר הראשון נתפסת כהזדמנות למתוח את תקופת הילדות, או לשחזר אותה לרגע קצר, ולא כפתחה של תקופת הבגרות.

הזדמנות מפוספסת

פריחתן של המכללות בשנים האחרונות יכלה להוות הזדמנות פז לשינוי יסודי במדיניות האוניברסיטאות. עכשיו כשיש די והותר דרכים אלטרנטיביות אל התואר יכלו האוניברסיטאות להכריז כי הן רואות את יעודן, כבר מתחילת לימודי התואר הראשון, בהכשרת דור חדש של חוקרים, להצהרה כזו צריכים להתלוות גם, כמובן, צעדים או
פרטיביים, שחלק משמעותי בהם שמור לשינוי אופן הלימוד לתואר ראשון. למרבה הצער החליטו האוניברסיטאות לראות במכללות איום ולנסות להתמודד איתן

11 תגובות ל“מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – על אשמת התואר הראשון”

  1. א. במדעי החברה המצב שונה (אם הבנתי אותך נכון). יש רשימות קריאה ארוכות ומפורטות, הכוללות גם קריאת חובה וגם קריאת רשות. הסטודנטים מתעלמים מקריאת הרשות, וקוראים בערך 50% מקריאת החובה (אני יודע שזה המצב בפקולטה בבן גוריון, לפחות).

    ב. הבעיה של הפתרון של המכללות הוא שהוא דורש מהאוניברסיטאות להצהיר שהן מוכנות לוותר על חלק מהסטודנטים לתואר ראשון – דבר שהן לא יעשו בשום פנים באופן, כי הוא יפגע בהן.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. האמת שגם אני כמעט ולא נכנסתי לספריות במהלך התואר הראשון, ורוב האנשים שכן נכנסו עשו זאת כי הם העדיפו ללמוד מספר על פני נוכחות בהרצאות. לא יודע מה המצב בת"א (לפי התקשורת, לא משהו), אבל בבר אילן אין שום דבר קרוב למספיק עותקים של ספרים בשביל למעלה מ-100 סטודנטים בכל שנה (במדעי המחשב). היתרון היום הוא שיש הרבה חומר ברשת (באופן חוקי יותר או פחות), אבל זה נכון בעיקר לגבי מאמרים (שמטבעם הם קצרים ועוסקים בעניינים נקודתיים) והרבה פחות לגבי ספרים שנותנים סקירה מלאה ומתאימה לקורא המתחיל של ענף כלשהו בתחום.

    וזה רק אני, או שהפסקת את הפוסט באמצע המתח?… 8O

    [להגיב לתגובה זו]

  3. אני לא כל כך מסכים. מהניסיון שלי, דווקא סטודנטים ישראלים מצליחים הרבה יותר מהאמריקאי הממוצע במחקר בתארים מתקדמים (לפחות בהתחלה). תואר ראשון בארץ אולי לא תורם הרבה למחקר מבחינה מעשית, אבל הידע של סטודנטים ישראלים הרבה יותר גדול והם משתלבים מצוין במחקרים. לסטודנטים אמריקאיים אין הרבה ידע על התחום שלהם (בגלל שיטת הלימוד בארה"ב) ואם אתה לא יודע להשתמש בתוכנה סטטיסטית, או גרוע מזה לא למדת אפילו קורס אחד בסטטיסטיקה בתואר הראשון יש לך פער גדול להשלים.

    יכול להיות שאתה מתייחס רק למדעי המחשב, אבל במדעי החברה סטודנטים ממש לא מקבלים הכל בכפית בארץ. דווקא בארה"ב זה ככה. אין הרבה אתגרים בתואר הראשון והרמה של העבודות למשל די נמוכה.

    אגב, אני לא בטוח שתואר ראשון בכלל צריך להכין אותך למחקר. רוב הסטודנטים לתואר ראשון לא ילכו ללמוד לתואר שני והתואר נועד להקניית ידע כללי בתחום ספציפי. מי שכן מעוניין במחקר, יש כל מיני אופציות של מחקרים מודרכים או השתלבות במחקרים של מרצים, צריך לדעת רק לחפש.

    אני מסכים איתך בנוגע לאי קריאת ספרים ואפשר למצוא לזה פיתרון. מיותר לטעמי ללמד דברים שכתובים באופן מפורש וברור בספר. מרצה צריך לעניין את הסטודנטים שלו בנושא, וללמד אותם את הדברים המרכזיים והחשובים, אבל את השאר שיקראו לבד. אפשר לוודא שהם קוראים את הספר על ידי זה שנותנים להם בחנים קצרים בנושא.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. דרומי: שוב אנחנו חוזרים לעניין ההבדלים המרתקים בין מדעי החברה לבין מדעי הטבע. תהיתי האם יכול להיות שההבדל שדיברת עליו נובע מהעובדה שבמדעי החברה (והרוח) יש לא מעט חומר מקורי בעברית, חומר שעוסק בחברה הישראלית ובתרבות העברית, מה שגרם לכך ששיטת ההוראה שם שונה מהותית מזו שהונהגה בתחומי מדעי הטבע. יחד עם זאת, ניסיוני הדל (סמסטר יחיד) בפקולטות האלה לימד אותי שגם שם קשה לומר שיש בקורסים של התואר הראשון משום הכנה לעבודת מחקר.
    בנוגע למכללות, אתה צודק כמובן, הצעד שאני מדבר עליו הוא מהפכה כוללת באופן שבו אוניברסיטאות ישראל תופסות את עצמן, ועוד יותר באופן שבו הן מציגות את עצמן בפני הציבור, ותהיינה לו השלכות מיידיות על מספר הסטודנטים שיבחרו באוניברסיטאות. כל עוד צעד כזה לא יגובה בשינוי מתאים של מדיניות התקצוב יש לאוניברסיטאות אינטרס כלכלי קריטי לא לבצע אותו.
    muyaman: הפוסט הזה פשט ולבש צורה, ובשלב כלשהו נשמטה ממנו הערה לפיה הוא מנסה בעיקר להיות מצע לדיון ולאו דווקא לספק שורה תחתונה. אני רואה בפוסט הזה פוסט ראשון בסדרה שתתהה איך ולמה יש צורך בקיומו של מדריך מפוכח שכזה, שאמור היה לטעמי להיות חלק טבעי מתהליך הלימודים.
    גיל: ראשית אני לא מתייחס למדעי המחשב אלא למדעים מדוייקים באופן כללי, וכפי שהצהרתי כמעט כל ניסיוני האקדמי מגיע מהתחום הזה, כך שאני בהחלט שמח לשמוע על הבדלים בינו לבין תחומים אחרים.
    האמירה שלך לגבי סטודנטים ישראליים היא מעניינת מאוד, ויכול להיות בהחלט ששוב אני מוטה בגלל החשיפה החלקית והמעוותת שלי לאוניברסיטאות זרות, שמסתמך על סיפורים של חברים שעברו בקיימברידג'\פרינסטון\MIT ולא על מכללות אזוריות כאלה ואחרות שהן הרוב המכריע.
    גם אני לא בטוח שתואר ראשון אמור להכין אותך לעבודת מחקר, אבל בדיוק בגלל זה אני חושב שפריחת המכללות יכלה לספק הזדמנות פז להפריד בין מסלולי תואר ראשון שכן יכנו את הסטודנט לעבודת מחקר (באוניברסיטאות) לבין כאלה שלא (במכללות). אגב, נכון שיש כיום אפשרויות שיעזרו לסטודנט בתואר ראשון להתנסות במחקר, אבל לפחות אני, למרות שדווקא נטיתי לנסות ולהרחיב את הידע שלי מעבר לנלמד בהרצאה ולמרות שציוניי היו טובים מאוד, אפילו לא שקלתי להתנדב ולהעמיס על עצמי גם עבודה מעין זו. בסופו של דבר אני מאמין שאוניברסיטאות צריכות לעודד באופן פעיל פרויקטים כאלה (ושוב, ממה ששמעתי מחברים באוניברסיטאות מובחרות בעולם שם זה קורה). לאחרונה בישר לי המנחה שלי על יוזמה מבורכת בכיוון זה בתל אביב.
    בנוגע לבחנים, זו אכן אופציה מעניינת, אני צריך לחשוב עליה עוד קצת לפני שאגבש דעה.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. יש לי כמה דברים להגיד אבל אין לי סבלנות לנסח אותם בבהירות אז אני פשוט אזרוק כמה נקודות וסיפורים.
    כשהייתי ילד יצא לי להיות בבוסטון. פגשתי שם טייס ישראלי (כילד זה עשה עלי רושם) שעשה דוקטורט או פוסט בהרווארד. אני מניח שהוא לא סיפר את זה לי, אבל אני זוכר שהוא דיבר על ההבדל בין הסטודנט הישראלי (בחו"ל) לבין עמיתיו האמריקאים (גם זה עשה עלי רושם ומילא אותי גאווה פטריוטית): "הסטודנט האמריקאי הממוצע לא יעיז להגיע לשיעור לפני שבילה לפחות עשר שעות בספריה. הישראלי הממוצע אפילו לא מעלה בדעתו שהוא צריך לשבת בספריה להכין את השיעור. הוא סיים בקביעה שחצנית משהו (טייס, נו… ) "ובכל זאת הישראלים תופסים את החומר יותר טוב".
    ברור שיש כאן הבדלי תרבות וגם הרגלי לימוד שונים שנרכשו בזמן התואר הראשון. כמובן שאי אפשר להסיק מזה על איכותו של התואר הראשון בישראל כי צריך לזכור שלדוקטורט בהרווארד מתקבלים המצטיינים שבמצטיינים מישראל, האמריאים, לעומת זאת – הם לא טפשים אבל זה גם עניין של מסורת משפחתית והרבה מאוד כסף. כלומר שהישראלי הממוצע בהרווארד הוא למעשה מהאלפיון העליון בעוד האמריקאי הממוצע בהרווארד הוא, נניח, רק מהמאיון העליון (אינטלקטואלית וכלכלית).

    אז הגענו לכסף – שכר הלימוד באוניברסיטאות המובילות (פרינסטון, MIT, CMU וכו' ) הוא כשלושים אלף דולר לשנה. נדמה לי שלמעט ברקלי הזולה יותר, אלו אוניברסיטאות פרטיות ולכן הם יכולים לשלם למרצים מספיק כדי שיקדישו זמן להנחיה אישית של התלמידים וממילא המרצים יכולים לתת יותר חומר לקריאה, להנחות עליו ולהקדיש את הזמן לבחון בצורה ראויה.

    אני לא יודע מה קורה במדעי החברה/רוח אבל נדמה לי שבמדעי הטבע קצת קשה להעמיס על התלמידים גם קריאה והרחבה. קורסי הבסיס במתמטיקה/פיזיקה וכו' מספיק תובעניים (שכלית) גם כשהשאלות חוזרות ממש על החומר הנלמד בפירוש. אני בהחלט רואה את התואר הראשון כלימודי בסיס, את התואר השני כניסיון במחקר וכזמן לעכל את כל לימודי הבסיס כמכלול – ולראות את התמונה הגדולה, ואת התואר השלישי כמחקר אמיתי.

    והזוית האישית – אני עשיתי תואר שני בחו"ל ונחשפתי שם לשיטת לימוד אחרת מהנהוגה בארץ – אני חייב לומר שזה פתח לי אופקים חדשים, קראתי מאמרים ונחשפתי לכיוונים שונים כך שהגעתי לדוקטורט עם ידע מגוון הרבה יותר מבוגר התואר השני הממוצע, אבל יש לזה גם מחיר – הידע שלי היה גם שיטחי יותר ותחומים מתמטיים מסויימים (והכרחיים) העלו אצלי חלודה.

    ולסיום, זוית קצת אחרת – נדמה שהסטודנטים בארץ (בכל התחומים) לא רק שאינם יודעים/לומדים לקרוא ולחשוב אלא הם גם לא יודעים לכתוב – גם זה די מביך. אני לא מדבר על כתיבה מדעית של מאמרים, אלא על הבעת טיעון בחיבור קצר או על כתיבת סמינריון.
    זהו. נגמר לי הדיו במקלדת.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. אורן: לגבי הכתיבה, אכן מדובר בנקודה כאובה. כאובה מאוד. ולפחות במדעים מדוייקים יש תחושה לא אחת שהסטודנטים אפילו מרוצים מהעילגות שלהם ומתעקשים לא לכתוב משפטים תקניים.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. שחר, אני באמת לא יודע מה קורה במדעים מדויקים אבל גם במדעי החברה לא הייתי מתלהב בהכרח מלימודים באוניברסיטה יוקרתית. אני לא יודע איך זה באנגליה, אבל בארה"ב, נכון שיש להם הרבה יותר אופציות וחלק מהן מובנות בתוכנית אבל גם באוניברסיטאות הללו הרבה סטודנטים יוצאים עם חוסר ניסיון מחקרי. קורסים בתואר ראשון בארץ מאוד תובעניים, הרבה בגלל שיש תחרות גדולה על הקבלה. לעיתים זה מגיע לאבסורדים (למשל בפסיכולוגיה) אבל לטווח הארוך יש בזה תועלת. זה לא האינטנסיביות אלא גם רוחב הידיעה. רוב האוניברסיטאות האמריקאיות מאוד אתנוצנטריות ותתי תחומים שונים מוצאים עצמם מחוץ לתוכנית הלימודים, במיוחד כאלו שלא קשורים לארה"ב. בישראל יש שילוב טוב של התרכזות בתיאוריות כלליות בכל תחום ודגשים ישראלים.

    אני אגב נגד זה שמיכללות לא יכינו אותך למחקר. אני חושב שזה רק יגדיל את הפערים בין אנשים שיכלו להתקבל ללימודים לאלו שלא והתארים במיכללות יהיו תארים מסוג ב' להרבה אנשים.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. עומדת לרשותי פרספקטיבה של תואר ראשון בלבד במדעי הרוח ומדעים מדויקים בת"א. ואני חייב להודות שלפחות מנסיוני האישי, אני מתקשה להחליט לגבי הטענה שהעלת.
    לפחות בחוג מדעי הרוח בו למדתי מרבית הקורסים התבססו על למידה אישית. נכון ניתן היה להרחיב (ומתוך עניין אישי עשיתי זאת) ולקרוא את כל הסילבוס ולא רק את קריאת החובה – ואני חייב לציין בשנה השניה והשלישית ללימודים לא עבדתי כך שעמד לרשותי הזמן הדרוש (גורם שלטעמי הוא דומיננטי יותר).
    בחלק המדעים המדויקים של התואר (פיסיקה) אני זוכר איך נהגנו ללגלג על הסטודנטים לפיסיקה והנדסה שסרבו לגישה שדרשה מהם לימוד עצמי נרחב (הם אפילו הצליחו לגרום למרצה לשנות מבחן). כנגד אלו שלמדו במסלול הפיסיקאלי הרגיל נאלצו לרוב ללמוד לבד. אם בגלל איכות ההוראה בחלק מהקורסים ואם בגלל היקף הקורסים. לפחות בכל הקורסים המתמטים היקף החומר היה גדול מהיקף שעות התרגול (ונעזוב את ההרצאות בצד הם לא רלוונטיות), כך שלימוד עצמי היה צורך בסיסי.

    אני חייב להודות שהיום כעובד הייטק סטנדרטי כושר הלימוד העצמי שפיתחתי, לא יחודי לי – הוא קיים גם אצל בוגרי פיסיקה אחרים שעובדים איתי (כאנשי תוכנה בכלל). אבל הוא בהחלט שונה מבוגרי הנדסה ומדעי המחשב (כן זו הכללה גסה אבל משהו בגישה הבסיסית שונה)

    [להגיב לתגובה זו]

  9. גל: ראשית קיימים כמובן הבדלים גדולים בין מסלול למסלול. יחד עם זאת כיוון שאני מגיע לדיון בפרספקטיבה מעט רחבה יותר משלך, גם כמי שכבר עסק במחקר, וגם, לא פחות, כמי שתרגל לא מעט קורסים גם לסטודנטים להנדסה וגם לסטודנטים לפיזיקה אני חייב לחלוק עליך. כן, גם אני כסטודנט לתואר ראשון הרגשתי לא אחת אבוד מול תרגילי הבית והרגשתי כאילו אני נאלץ ללמוד את החומר לבד בבית. אבל, כאמור, בפרספקטיבה של שנים, אני חושב שזה לא היה מדוייק. השקעתי שעות ארוכות של עבודה בבית, ללא ספק, וכבר אמרתי שתרגילי הבית הם לא אחת קשים מאוד. אבל, וזו נקודה עקרונית בדיון הנוכחי, סוג העבודה שנדרש ממני בבית שונה לחלוטין מסוג העבודה שנדרשת ממני במחקר. אפשר לחשוב על שינוי בשיטת הלימוד, ועל ערוב של תרגילים שהם לאו דווקא קשים במיוחד אבל כאלה שיפתחו אצל הסטודנטים כישורים הנדרשים מחוקר.
    לצורך העניין בוא נחשוב רגע על הקורסים המתקדמים בפיזיקה, חלקם כוללים לא מעט שיטות קרוב כיוון שפחות או יותר בקוונטים 1 מסיימים עם כל הבעיות שניתנות לפתרון מלא. הסטודנטים נדרשים להכיר את שיטות הקרוב, וזה אכן חשוב מאוד, אבל עוד לא נתקלתי מעולם במצב בו נותנים לסטודנט לתואר ראשון להתלבט לבד בין כמה שיטות קרוב ולהכריע איזו מהן טובה יותר לצרכים מסויימים ואיזו טובה יותר לאחרים. זו, למשל, אחת ההכרעות החשובות ביותר בהרבה עבודות מחקר. שאלות כאלה, אם הן ניתנות לסטודנטים, הן כמעט תמיד חוזרות על עצמן או מהוות "סעיף הבנה" עם משקל זניח בבחינה.

    [להגיב לתגובה זו]

  10. כפי שכתבתי, הפרספקטיבה שלי מוגבלת. טענתי היתה יותר בנוגע ללימוד העצמי. כמובן שפגשתי את הסטודנטים במסלול פיסיקה והנדסה בלבד, אבל הפרספקטיבה המוגבלת הזו בוודאי שחשפה בפני את העובדה שהגישה בבית הספר להנדסה ופיסיקה שונות באופן מורגש – הסטודנטים מהחוג להנדסה התרעמו ואף דרשו להוציא חומר ממבחן כאשר המרצה לא הספיק לכסות את כל החומר. הסטודנטים לפיסיקה קיבלו כמובן מעליו שיש ללמוד חלק מהחומר ישירות מספרים. למעשה התרומה של ההרצאות במקרה שלי ושל שותפי ללימודים היתה מועטה. לרוב הסתמכנו על הספרות התיאורטית (בקורסי המבוא המתמטים זה היה בולט במיוחד) וכמובן על התרגול.
    לגבי הטענה שלך בדבר המחסור בקבלת החלטות מושכלת, אין בידי פרספקטיבה מספקת – אבל האם מעבדה ג היא לא נקודת מוצא סבירה?

    [להגיב לתגובה זו]

  11. אהמ… שכחתי את העיקר. בשנה הראשונה ללימודי עבדתי למחיתי במקביל ללימודים. הדבר גרר תוצאה צפויה לא למדתי דבר מעבר להכרחי, וגם כך זכיתי לשינה מוגבלת. בשנה השניה והשלישית לא עבדתי, והתוצאה המידית היתה שהזמן הפנוי הופנה להרחבת הידע והתעמקות בנושאים שונים, לא בהכרח הכרחיים.

    נדמה לי שהאוניברסטאות הישראליות בהיותן ציבוריות ובהנתן הדרישה של שוק העבודה לבוגרי אוניברסיטה לא יכולות להתעלם מהעובדה הפשוטה שהסטונדטים מקצים רק חלק מזמנם ללימודים – ובהינתן שאין ברשותן שרותי מלגות מספיקים אין להן ברירה אלא להוריד את רמת הלימודים ולדרוש השקעה מתאימה.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting