יש לי שבט אחד, הוא אינו שלי

על המועצה הארצית של 1987 כבר יצא לי לכתוב פעם (מה זאת אומרת המועצה הארצית של מי? של השומר הצעיר כמובן!!!)

לשיאה הגיעה השנה ההיא עם המועצה הארצית שנערכה בבית אבא חושי בחיפה (ושוב, די היה בגלגול השם הזה על הלשון – "בית אבא חושי"). בהיותי הנציג היחיד של הקן נבחרתי גם להיות זה שיישא את דגלו אל הבמה בערב הפתיחה. חולצה כחולה, שרוך לבן, דגל אדום בוהק, אניצים מוזהבים, המנון התנועה, הלמות הלב. חזרתי מהבמה אל הכיסא המבודד שלי, נתתי למראה הצועדים להמשיך ולהגביר את תחושת השכרון שלי. אולי ישבתי לבד בפינה, אבל הייתי חלק ממשהו, משהו גדול ממני.

אחר כך פינינו את האולם הגדול, הלכנו לאולם התעמלות שהוסב לחדר שינה המוני, שקי שינה נפרשו על פני הרצפה כולה. ואז, כפי שראוי שיקרה באולם גדול שבני עשרה רבים מספור נדחקים אליו, התפוגג לו ההיי הקולקטיבי, שאולי, ככל הנראה, היה מלכתחילה רק שלי. המנון התנועה הומר בשירים אקראיים שנוגנו בחובבניות במעגלי גיטרות מזדמנים, פה ושם נשלפו פחיות בירה אסורות, היו גם מי שיצאו החוצה לגנוב כמה שאיפות מסיגריות שנשלפו מהתיקים, זוגות, הורמונים, אתם יודעים.

מה שלא כתבתי אז הוא שהמועצה ההיא היתה סוערת במיוחד (בחיי שאני לא יכול להיזכר למה), כך שנקבע לה מושב המשך. לא בבית אבא חושי מהלך הקסם שבחיפה אלא בצוותא – בלב תל אביב. מושב ההמשך תוכנן להתלכד עם צעדת האחד במאי החגיגית, ובערב זכינו לשבת ולצפות בצוותא באופרת הרוק מאמי.

למדנו לשיר “עשרים שנות כיבוש! יותר לא נמתין!” רגע לפני שבאה האיתיפאדה הראשונה.

ברגע השיא שלה מוליכה מאמי (מזי כהן) את האומה כולה לעוד מלחמה, שרה “איי!… הו!… איך חלפו שנים! השבט, חוזר אל… השדות האדומים!”

כמה שבועות אחר כך פרסם מישהו, אחד הקומונרים הנערצים של אותה שנה, רשימה עוקצנית בעלון התנועה תחת הכותרת “השבט חוזר אל… הדגלים האדומים!”

היתה לו ביקורת על “הטרמפיסטים” שהגיעו למושב ההמשך כדי לצפות בחינם בהצגה הכי מדוברת בעיר. היתה לו, אני מקווה בדיעבד (ואולי לא רק בדיעבד) ביקורת על ההצטופפות ועל ההסתופפות השבטיות שלנו שם, על הרצון לדמיין את עצמנו כממשיכי דרך של משהו.

כך או כך, ראוי לציין, הוא קרא לנו “שבט”!

כמה חודשים אחר כך, כאמור, פרצה האיתיפאדה, עוד שנה אחר כך הצליח השבט שלנו להכניס שלושה מנדטים לכנסת, הד קלוש ומעליב לאופן שבו עוד ביקש לדמיין את עצמו. אחר כך, בדיוק כשקיבלתי את זכות הבחירה הנכספת, הוא התגבר על הבדלי הניואנסים, השכיל להבין שהמציאות השתנתה, לזהות את השיוך החדש שלו, להיטמע בהצלחה לתוך השבט המורחב החדש, השבט הלבן, הנאור והמתקדם.

לא באמת היתה לי בחירה אז.

הלכתי עם השבט.

אני חושב שכבר אז ידעתי. אולי בזכות הרשימה הנשכחת ההיא מעלון התנועה, בזכות הכותרת שלה. ידעתי שאני מצביע הצבעה שבטית, דרשתי בהתרסה מאחרים שיודו בזה גם הם, ובכל זאת הצבעתי.

ואחר כך, אחר כך הרגשתי צורך להתנתק מהשבט ומהמחנק שלו. הצבעתי לחד”ש. פעמיים. ב-2003 קיבלתי את  האישור לחזור הביתה. חד”ש ותע”ל רצו ברשימה משותפת. “הלכתי לחד”ש כי לא רציתי רשימה לאומית”, אמרתי אז, “אבל אין לי שום סיבה להצביע לרשימה לאומית של לאום אחר”. והשבט זכה לקבל את הפתק שלי בקלפי שוב.

אני מתעב את השבט שלי, אני בז לו, אני יכול, אם יעירו אותי באמצע הלילה וישאלו “איפה המפתחות של הצוללת???” לשנן את כל חטאי השמאל הלבן. אני בז לשבט שלי בעיקר על הנחישות בה הוא מקפיד לשמר את העיוורון להיותו שבט ועל הנחישות המשמעותית לא פחות בה הוא מאבחן שבטיות אצל כל אחד אחר (מישהו אמר גרבוז?). ראיתי לא מזמן קטעים ממסיבת הפרידה של דן בן אמוץ. הייתי מספיק מודע אז כדי להבין שזו גם מסיבת הסיום של השבט שלי. את הזוועה המלאה עוד לא הכרתי.

אני רואה את הקטעים האלה עכשיו. רואה את אנשי השבט מתבדחים על הבמה ומגחכים בקהל כשמזכירים את יחסיו של בן אמוץ עם קטינות. אפילו שולמית אלוני מחייכת שם.

זה מ-1989, לעזאזל! אי אפשר לתרץ ב”צריך לשפוט על רקע התקופה, אלה היו ימים אחרים”.

ובכל זאת בבחירות הקרובות אצביע למרצ. אצביע למרצ כי אני מאמין שזו הרשימה שבה תהיה קורלציה מקסימלית בין ההעדפות שלי לבין אופן ההצבעה של חברי הכנסת. אצביע למרצ כי אני חושש מהאפשרות שהיא לא תעבור את אחוז החסימה ומההשלכות של תסריט כזה על מפת הגושים (ועדיין אקווה להפתעה דרמטית של קרוב ל-20 מנדטים לרשימה המשותפת). אצביע למרצ כי זו ההצבעה השבטית שלי.

השבט שלי מגעיל אותי.

אבל יש לי רק שבט אחד, גם אם הוא אינו שלי.

מרצ

חיפשתי, לקראת הפוסט הזה, את אותו קומונר נערץ שחתם אז על הרשימה בעלון התנועה. הייתי צריך להצליב כמה מקורות מידע כדי לוודא סופית שזה הוא, לפי תמונת הפרופיל לא הייתי מזהה. הוא מנהל היום מוסד חינוכי שהוקם על-ידי אנשי האצ”ל ברוח ערכי בית”ר.

5 תגובות ל“יש לי שבט אחד, הוא אינו שלי”

  1. לא יודעת אם ישכנע, אבל כמשוכנעת ממילא ניסחת את הרגשותיי בדיוק מופתי (חוץ מהשמו"צ – פויה). תודה רבה לך

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    תודה רבה!

    [להגיב לתגובה זו]

  2. גם אני גדלתי בשוה"צ, וגם אני הצבעתי תמיד עם השבט, פרט לפעמיים. גם אני (שוב) מתלבט בין מרצ לרשימה המשותפת, והיטבת לנסח את התחושות שגם אני מרגיש. תודה על הפוסט, יתכן שהוא זה שישכנע אותי להצביע מרצ.
    חזק ואמץ!

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    תודה רבה!
    לא ממש חשבתי שהפוסט הזה יכול לשכנע להצביע מרצ, אולי להפך.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. נו, ניסחת מדוייק את התחושות שלי. רק אצלי השבט הוא אחר. (למרות שגם כילד דתי בירושלים הייתה לי אפיזודה קצרה, אקראית ודי הזויה בשומר הצעיר).

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting