טרגדיה?! אבל כשהלכתי לישון הפארסה הובילה!

שבוע אחרי רצח רבין נוצרה מסורת ספונטנית (אני מאמין שהיא אכן היתה כזו). בכל שישי בצהריים היינו מתגודדים מתחת לביתו של רבין, נושאים שלטים.

קצת אחר כך הוקדמו הבחירות וההתגודדות נדדה כמה עשרות מטרים מזרחה, מתייצבת מתחת לביתו של פרס, המועמד לראשות הממשלה.

באחת מאותן התכנסויות יצא לי לפגוש חבר ילדות. פעם הוא היה אחד משני ה”כהניסטים” של הכתה, אלה שאהבתי להתנצח איתם פוליטית ולדבר איתם על טולקין ועל משחקי תפקידים. בשנים שחלפו בין לבין הוא הפך לשמאלני טיפוסי.

דיברנו שם, מתעלמים מאפיזודת הנעורים ההיא, וסקרנו את מפת הגושים. לימין יש רוב מוצק, נאלצנו להודות, ורק הבחירה הישירה נותנת נצחון לפרס שיוכל להרכיב “ממשלת שמאל”.

גם אז התנגדתי לבחירה הישירה, אבל ידעתי שהיא התקווה היחידה של השמאל באותה מערכת בחירות.

אנשים לא רצו להצביע לנתניהו, אנשים היו תחת השפעת הטראומה של רצח רבין והשותפות של נתניהו בהסתה שקדמה לה. אנשים גם חשבו שנתניהו הוא בלון נפוח של יחסי ציבור ומבטא מצוחצח באנגלית. אז הם לא רצו להצביע נתניהו.

אז זהו שלא!

הם כן רצו להצביע נתניהו. הם פשוט התביישו בזה.

הם התביישו להגיד לסוקרים שזה מה שהם רוצים לעשות, הם אולי התביישו להגיד את זה אפילו לעצמם.

בהדרגה אבל בהתמדה נשחק היתרון העצום של פרס בסקרים. ככל שהתקרב רגע האמת השתחררו אנשים מהבושה הזו.

ועדיין, גם בסקרים האחרונים, אפילו במדגם המפורסם ההוא, פרס ניצח.

בבוקר המחרת קמנו לתוך הטרגדיה.

והנה זה שוב קרה.

הלכתי לישון אתמול עם פארסה. הפארסה של אקרובטיקה אריתמטית מפוקפקת המתעקשת לרקוח כל מיני קואליציות מופרכות שהרצוג יכול לעמוד בראשן. התעוררתי עם טרגדיה.

Kissing_the_War_Goodbye

גם הפעם מפת הגושים היתה ידועה מראש, לימין היה רוב מוצק שאין שום דרך סבירה לערער עליו. אבל היו מי שתלו תקווה בפער המדומיין בין המחנה הציוני לבין הליכוד כתחליף לבחירה הישירה שאמורה היתה להעניק נצחון לפרס, להאמין שפער גדול מספיק יעביר את כחלון לצד השני, להמלצה על הרצוג (ואז יגרור גם את ש”ס ואת יהדות התורה ואת ישראל ביתנו).

אני מוכן לקבל את תזת המומנטום של הליכוד בימים האחרונים ואת הדיבורים על “קניבליזציה” של גוש הימין רק עד לגבול מסויים, הגבול הזה רחוק מאוד מלהסביר את הפער המטורף בין הסקרים האחרונים לבין המדגמים ובעיקר את הפער בין המדגמים לבין תוצאות האמת.

בבחירות 96 זה היה רצח רבין שגרם להרבה מאוד מצביעי נתניהו לשקר לעצמם, לסוקרים וגם לקלפיות המדגם בנוגע לבחירה שלהם. שום אירוע טרגי ודרמטי באותה מידה לא ליווה את מערכת הבחירות הזו, ועדיין האווירה התקשורתית והציבורית הובילה לא מעט אנשים לשקר בנוגע לבחירה שלהם, להרגיש שיש משהו מביש, כמעט פסול, בהזדהות כמצביעי ליכוד.

“זאת היתה בעיקר הצבעת מחאה”, הסביר לי הבוקר מישהו שהחליט, רק בימים האחרונים לדבריו, להצביע לליכוד. הצבעת מחאה בעד מי שהיתה מפלגת השלטון בשש השנים האחרונות, במערכת בחירות שנולדה מתוך מהלך מחושב של ראש ממשלה שביקש לחזק את מעמדו.

“נתניהו שתה לנו את המנדטים בקשית!” הסביר אתמול ינון מגל למי שתהה איפה כשל הקמפיין של הבית היהודי. יש משהו בלתי-נתפש בתשובה הזו. תשובה שכולה ערטול התחבולה. ככה אמורים לדבר פרשנים פוליטיים שחייבים למלא שעות שידור מתות בלהג אינסופי, משווים את הזירה האלקטורלית למשחק כדורסל מרובה תהפוכות, ככה לא אמורים לדבר חברי כנסת עתידיים. אלה אמורים להעמיד פנים כאילו אין קמפיין, כאילו אין בכלל תחבולות לערטל.

אנחנו חיים בזמנים מוזרים.

כולנו ביחד מודעים לציניות, כולנו ביחד שותפים לציניות, כולנו ביחד יודעים שצריך להעמיד פנים שאין ציניות, כולנו ביחד יודעים שצריך להעמיד פנים שאנחנו לא יודעים שאנחנו מעמידים פנים שצריך להעמיד פנים שאין ציניות.

כולנו ביחד?

“כולנו” זה כחלון, “יחד” זה אלי ישי.

זה בודריאר קלאסי!

בודריאר

3 תגובות ל“טרגדיה?! אבל כשהלכתי לישון הפארסה הובילה!”

  1. יש מצב שעלית פה על משהו אני צריך לחשוב על זה קצת (יש לי תזה מתגבשת אבל היא עדיין מעט פשטנית).
    בכל אופן – אפשר להסתכל גם על הסנטימנט הציבורי לפני ההודעה על הבחירות.
    בשני המקרים, גם ב96 וגם הפעם הסקרים שטרום הקמפיין הראו בבירור במי הציבור תומך. התמיכה ברבין הייתה בשפל חסר תקדים, גם בגלל אוסלו וגם בגלל המשבר הכלכלי שהיה באותן שנים. גם היום, בסוף 2014 התמיכה בביבי הייתה גבוהה מאוד (ולכן לא היה איכפת לו ללכת לבחירות).
    אבל מרגע שהודיעו על בחירות נטרפו הקלפים והסקרים. בשני המקרים בסוף קיבלנו את הידוע מראש.
    אז מהיכן תחושת ההפתעה? כי התקשורת (כן התקשורת) מגוייסת באופן די גורף ויוצרת מצג בו המרחב הציבורי הלגיטימי שייך לשמאל אז לא נעים להתבטא אחרת (או שאתה פשוט מושתק) ולא נעים לענות לסקר באופן "לא לגיטימי" (אני רצחתי את רבין? אני שותף להסתה? אני גזען? מה פתאום! בטח שאני מצביע פרס/בוז'י!). אבל ברגע האמת, מאחורי הפרגוד אנשים מתעשתים ומבינים שהם לא חייבים להתיישר לפי מה שמוכתב להם כנכון. הם לא צריכים לומר את זה בקול לצד שלישי, גם אם באנונימיות. הם פשוט שמים את הפתק שלהם. לפעמים גם כמחאה על משטרת המחשבות.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    מה שמרתק אותי, בהנחה שאני צודק לגבי הבושה, זה מה בעצם קרה הפעם?
    ב-96 היה ברור למה אנשים מרגישים צורך להצניע את העובדה שהם מתכוונים להצביע לנתניהו (ושוב, אני די בטוח שחלקם התקשו להודות בזה גם בפני עצמם). הפעם לא היה רצח רבין שיגרום לאותו אפקט. אז למה דווקא הפעם ולא ב-2013 וב-2009? מה היה באקלים הציבורי (והתקשורתי) שעורר מחדש את הבושה הזו?
    יש לי כל מיני השערות, אבל אף אחת מהן לא ממש מסתדרת לי עד הסוף.

    [להגיב לתגובה זו]

    אורן Reply:

    זה קצת קשה לכמת. לפחות התחושה שלי ממה שאני קולט בתקשורת (מעולם לא קראתי ישראל היום והמיינסטרים שלי עדיין מוגדר מערוצי הטלויזיה וידיעות אחרונות/טמקא, אני כמובן לא מתייחס לוויטר, מקומית, המקום וכו' בתור מיינסטרים) – זה ממש לא לגיטימי להיות ימני. אם אתה ימני אז אתה בבון-טיפש-ערס או טייקון חמדן. אז הנה הבושה להתהדר בימניות. זה בדיוק אותו סיפור שהיה עם בגין.

    ובכל מקרה – הנקודה העיקרית שלי הייתה שהתוצאות הן הפתעה רק מרגע שהוכרזו בחירות ונכנסו הספינולוגים ויצרו סקרים מוזרים שקיבלו פולו-אפ אדיר בתקשורת המפרגנת. אם מסתכלים על הסקרים שהיו טרום ההכרזות על הבחירות אז ההפתעה היחידה היא שב96 ביבי לא לקח בגדול יותר (ואת זה אני מייחס לרצח רבין שהבריח מצביעים).

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting