יש להם את זה? (מעין מחווה למאיה ערד)

אז קראתי את העלמה מקזאן של מאיה ערד, ובעודי חושב מה בדיוק לכתוב עליו נזכרתי באירוע קצר מהעבר הרחוק (למדי) שלי, אירוע שהוא מאוד “מאיה ערדי”, גם באופיו וגם בזירת ההתרחשות שלו.

ובמקום פוסט ביקורת על הספר (הוא מצויין, לכו לקרוא אותו), יצא לי סיפור. בסוף הכתיבה, או אולי במהלכה, יצא לי לחשוב שההסיפור הזה יכול להתקשר במובנים רבים לסדרת “את זה!”.

העלמה מקזאן

הנה הוא:

איכשהו הצטלבו הדרכים שלהם, של שלושתם, באותו מקום ובאותו קיץ.

לימים יבינו עד כמה התפצלו באותו רגע ממש, עד כמה תרחקנה דרכיהם בשנים המועטות לפני שיתנתקו סופית.

אבל בקיץ ההוא, באותו רגע, מצאו את עצמם ביחד, מחפשים עיסוק משותף להעביר בו יומיים.

בבוקר עוד עמד אלדד בפינת הרחובות הייט ואשברי, מחפש הדים רחוקים לתרבות הנגד שביקש לדמות את עצמו לחלק ממנה, מוצא רק כמה חנויות מזכרות שמבקשות ומצליחות לעשות קופה נאה על חשבון טיפוסים פתטיים שכמותו. הוא ידע שזה המצב, ואף על פי כן קנה שם כמה גלויות ומחזיק מפתחות. בדרך לתחנת האוטובוס מצא חנות דיסקים ושקע לתוכה, יצא ממנה עם כמה מציאות שלעולם לא יאזין להן עד תום.

באותו בוקר ממש הספיק גלעד לדחוס שלושה ראיונות עבודה, אין לו שום מחוייבות רצינית, טרח להדגיש בכולם, עוד חודש הוא מגיש את הסמינר האחרון, בעוד חודשיים נגמר החוזה שלו, ומקום העבודה עוד לא הניח שום הצעה קונקרטית על השולחן. הוא לגמרי ישראלי, ורק בתל אביב הוא יכול לדמיין את העתיד שלו, אבל אין לו שום בעיה עם התחייבות לשלוש, ארבע או אפילו חמש שנים. הוא ידע לפתור את הבעיות האלגוריתמיות שהציבו בפניו, להעריך סיבוכיות ועלויות.

ערן מצידו התעורר הרבה אחריהם, עם הנגאובר מהגיהנום, מנסה לשחזר את ליל אמש. אחרי הסמינר המחלקתי התפזרו כולם, כל אחד לעיסוקיו. רק הוא וקווין נשארו שם, בלי שום מחוייבות אמיתית. “רוצה לראות את העיר?” הוא הציע בתמימות מעושה. שלוש שעות הם שוטטו ביחד, מדלגים בין מועדונים וברים בקסטרו, ערן מנסה לפלרטט עם מלצריות בגמלוניות, קווין מניח עליו יד באגביות. הוא לא זוכר מה בדיוק קרה אחר כך.

הם בלי טלפונים, תחלופנה עוד כמה שנים טובות עד שאלה יהפכו לאופציה הגיונית במצב כזה. לאף אחד מהם אין פייסבוק, פשוט כי עוד אין כזה דבר. לגלעד דווקא יש חשבון ICQ, חשוב לו להכיר את השטח. אבל אין לו אף אחד לדבר איתו בשעה כזו. בארץ, רגע אחרי הבחינה בסיבוכיות יצא להם לדבר במסדרון, קצת הופתעו לגלות שכולם יימצאו בסן פרנסיסקו באותו יום.

אלדד באמצע טיול משתהה שעתיד להמשיך לממפיס, טנסי, לטפס משם צפונה לעיירות מנומנמות, לנוע באיטיות לאורך כבישים מהירים. גלעד בדרך הביתה, נחוש לחזור עם הצעות שיוכל למנף כדי לקבל את האופציות שכבר מזמן היה צריך לדרוש. ערן לפני טיסה לקודקוד הנגדי של ארצות הברית, מוכן לסמינרים שיעביר באוניברסיטאות אחרות בניו ג’רזי ובקונטיקט.

אבל לשלושתם יש אימייל, והעיר הזו, ערש התרבות הדיגיטלית זרועה במספיק מסופים שיאפשרו להם, בחינם או בעבור סכום סמלי, לבדוק את התיבות שלהם.

התקשורת מקרטעת, מקוטעת, אבל לקראת הצהריים הם מצליחים לסכם הכל.

“יש לי חברים בברקלי”, מצהיר ערן, “בא לכם לקפוץ לשם?”

אלדד לא יכול לעמוד בקסם שהשם הזה מהלך עליו, גלעד חושב על כמה אנשים שיוכל לפגוש.

למרות כל המכשלות הם מצליחים להיפגש בסופו של דבר, קונים את הכרטיסים ביחד.

הרכבת פולטת אותם לתוך כיכר הומה אדם. מישהו ממהר להציע להם נקניקיות צמחוניות בלחמניות מקמח מלא או טורטיות עם ממרח שעועית מונבטת, רמפה מאולתרת מעץ משמשת במה לחבורת צעירים על סקייטבורד שמלהטטים עליה.

הם מתעכבים לרגע, מניחים להמולה הזו לשטוף אותם. כמה רחוק מהאפרוריות המשמימה של השעות המתות על הדשא מול גילמן.

“אז מה? אתה מעביר כאן סמינר?” תוהה אלדד בהיסוס, זה נשמע לו מרשים כל כך מצד אחד, “סמינר בברקלי”, אבל גם זר מכדי שיוכל להבין את המשמעות.

“לא הפעם, לא ממש הסתדר”, ערן מגמגם התנצלות רפה, מקווה שאף אחד מהם לא מצליח לאתר בה את ההודאה, הסופית כמעט, בכשלון.

הוא לא יישבר ככה, לא בפניהם. הם כל כך בטוחים בהצלחה שלו, בברק המרומז ובגאונות שלו, הם עדיין חושבים שהוא בדרך לפסגות שלעולם לא יכבוש. הוא יעמיד פנים, בשבילם אם לא בשבילו.

“יש כאן מישהי מניו זילנד שכתבתי איתה מאמר לפני שנה, קודם התחרינו ראש בראש באולימפיאדת האלגוריתמים לנוער”, הוא מספר להם בגאווה, מצליח לצבור לעצמו מעט גאווה כבויה עם כל מילה. “אחר כך נקפוץ לבית של חבר ילדות, הוא גומר פה פוסט ממש בשבועות הקרובים”.

הם תולים בו מבטים מעריצים, משתאים, הוא אוסף מהם עוד קצת כוח, מדחיק את האמת, מתחיל לכוון אותם בין הבניינים.

******

“ערן התקשר קודם”, אוריאל מבשר לה, “הוא יקפוץ לביקור עוד מעט”.

מיטל לא יכולה להתעלם מרעד ההתרגשות בקולו שמתלווה להכרזה הזו.

“אין לך סמינר להכין שהחלטת להרים כאן פגישת מחזור עכשיו?”

היא לא מנסה להסוות את המרירות והעוקצנות בתשובה שלה.

“אבל זה ערן”, הוא מנסה בכל זאת, “את קולטת שזה ערן, כן?”

“ערן, הא? אתה מתכוון לגאון הגדול שעוד מתבחבש עם הדוקטורט המצ’וקמק שלו בתל אביב? ערן הזה?”

“אבל זה לא ככה, את יודעת…” הוא מבקש להתגונן בשמו של ערן. כן, היא יודעת, הוא מוותר מראש על ההמשך, שניהם מכירים אותו היטב.

“תשתחרר כבר מהצל הדבילי שלו”, היא מטיחה בו, “כן הוא מנסה לפתור איזו בעיה תיאורטית פתוחה ששניכם שמעתם עליה בגיל שש עשרה, יופי! אבל אתה כבר גומר פוסט בברקלי ומחרתיים יש לך סיכוי לקבל משרה ב-MIT והוא מטייל כאן בקיץ עם דוקטורט שתקוע בחצי קלאץ’ בתל אביב!”

היא פוגעת בו בכל מילה, היא יודעת, אבל אין לה ברירה, היא לא שולטת בזה. נמאס לה מתסביכי הנחיתות שלו, נמאס לה לשמוע שבלשנות חישובית בתואר שני היתה פשרה כואבת עבורו, שהמעבר לבלשנות נטו (עם הבטחה עמומה שלא ממש התממשה לחלק חישובי) היתה ויתור משפיל שממשיך לצרוב אותו. נמאס לה לשמוע שערן הלך עם האמת ועם העניין שלו עד הסוף.

“אני מאוד מקווה שזה יהיה קצר”, היא מסכמת, “אני אקפוץ רגע לסופר שיהיה לנו משהו בשביל לכבד אותו”, היא מנסה לפייס בכל זאת.

כשהיא חוזרת, נושאת שתי שקיות נייר חום עמוסות, היא מבחינה בהם ממורד הרחוב, עומדים על המדרגות, מחכים לאוריאל שיפתח להם את הדלת. למרות המרחק היא מזהה את הדינמיקה, יודעת שהם תולים בו מבטים מעריצים, יודעת שזה כל מה שנשאר לו ממה שפעם רצה להיות. היא מתמלאת זעם. מילא הוא, יש להם היסטוריה משותפת, יש לו איזו זכות ראשונים אצל אוריאל, הם כתבו יחד תכניות בבייסיק על ספקטרום ZX או משהו כזה. מספיק פעמים שמעה את הסיפורים המייגעים האלה. אבל באיזו זכות הוא גורר איתו עוד שני אורחים לא קרואים, ילדים ישראלים, בטח סטודנטים שרק עכשיו גמרו ללמוד אצלו.

היא חוזרת לחנות, משאירה שם את השקיות, מבטיחה לעבור אחר כך לאסוף אותן. הם לא יקבלו ממנה כלום, היא מחליטה, שום דבר מעבר למה שבכל מקרה היה בבית. היא לא תבזבז עליהם את עוגיות שיבולת השועל ואת מיץ החמוציות האורגני, בטח שלא את הבירה מהמבשלה המקומית. יש במזווה חבילה של אוריאוז ויש חצי בקבוק של קולה במקרר. שיסתפקו בזה, שייחנקו עם זה. היא לא ויתרה על כל כך הרבה כדי שהוא ישרוף את הסיכוי שלו על שברי נוסטלגיה עלובים.

********

הצלצול בדלת תפס את אוריאל בהפתעה. לפי המייל שקיבל קודם האמין שיש לו עוד שעתיים של שקט לפחות. שעתיים שהוא צריך כדי לגבש סופית את המעבר שהוא רוצה לעשות בין שני חלקי ההרצאה כך שייראה טבעי לחלוטין לפני שהקהל יבין את את ההפתעה שהוא מכין לו. יש שם כמה תוצאות שהוא גאה בהן מאוד, תוצאות שעד לפני חודש בכלל לא היה בטוח שתגענה. אבל עכשיו הן כבר ברורות לו, ומחרתיים גם לקבוצה ב-MIT הן תהיינה ברורות. אפילו לחומסקי.

“מה קרה?” הוא שואל את ערן בפתח הדלת, “לא פגשת את קתרין בסוף?”

“דווקא כן”, ערן מגמגם במבוכה, “אבל זה לא כל כך הסתדר”.

שני המלווים שלו נעים מאחוריו באי-נוחות לשמע השאלה. העלבון של ערן עוד מהדהד ביניהם. החיוך הראשוני כשראתה אותו בדשא בפתאומיות, החיבוק שרצה להעניק לו, ואז ההיפוך המהיר ברגע ששאל אם יש לה תכניות לשעות הקרובות, הנסיגה הבהולה חזרה אל קבוצת החברים שלה, המלמול הרפה על קבוצת לימוד שהיא פשוט לא יכולה להבריז לה ואיחול ה”טוב, אז בטח ניפגש שוב מתישהו” שאיתו נעלמה סופית.

משהו בדימוי שלו אצלם נסדק באותו רגע, והם עמלים לנסות ולאחות אותו, או לפחות להתעלם מהסדק.

“בואו, תיכנסו”, ערן נזכר אחרי הפוגה ארוכה קצת יותר מדי בפתח הבית. ארוכה מספיק כדי שמיטל תבחין בהם מרחוק ותחליט לחזור עם השקיות לסופר.

חמש דקות אחר כך הסמינר כבר נשכח, אוריאל וערן שוקעים לתוך שיחה שנמשכת כבר שלושים שנים, מדלגים בין פיסות רכילות על מכרים רחוקים לבין דיונים תיאורטיים לבין השוואות בין אוניברסיטאות. גלעד ואלדד עומדים מהצד, משתאים, משחילים מילה מפעם לפעם, מניחים לשיחה הזו לשקם משהו מהכבוד הרמוס של ערן.

“מה זה? יש אורחים ולא הצעת להם כלום?” מיטל עוקצת מייד עם הכניסה לבית.

“חשבתי שאת מב…”, אוריאל מתחיל לענות, אבל אז הוא רואה את הידיים הריקות, מבין שמיטל לא הביאה שום דבר ומשתתק.

“הנה” היא מחייכת בחמיצות, מוזגת לשלושתם קולה עייפה, מוציאה עוגיות מהארון ומניחה אותן על צלחת פלסטיק גדולה. “ערן, איזה כיף לראות אותך”, היא נזכרת להגיד לבסוף, לא ממש מנסה להפגין עניין בשני האורחים הנוספים.

“התקדמת עם המצגת לסמינר?” היא פונה לאוריאל, “אתם יודעים שמחרתיים הוא מעביר הרצאה ב-MIT? הוא מועמד למשרה שם”.

“מה? למה לא סיפרת?” ערן מנסה לבלוע את העלבון הצורב. זה הרי היה אמור להיות הוא, לא רק בין שניהם, מכל העשרים הוא היה אמור להיות הראשון, הוא היה אמור להשיג את כולם, הכל היה מוכן לזה. הכל, רק לא הוא.

“עזוב, זה שום דבר, ואין לי ממש סיכוי”, אוריאל מתעקש להצטנע, שולח עוד דקירות כואבות.

“טוב, אני ממש מתנצלת, אבל מנסים להכין כאן מצגת חשובה”, מיטל ממהרת להזכיר ברגע שהעוגייה האחרונה נאכלת, וכדי לא להשאיר ספק היא פוסעת לעבר הדלת.

“כן, האמת היא שאני די לחוץ” מודה אוריאל.

כשהם חוזרים לעיר הם מתפזרים, כל אחד לדרכו.

3 תגובות ל“יש להם את זה? (מעין מחווה למאיה ערד)”

  1. אאוץ'. זה כל כך חד ודוקר. (ומעולה)

    [להגיב לתגובה זו]

  2. בטוח שזה של מאיה ערד, הספר הזה? במאחורה שלו כתוב :"בדייקנות ו*בחמלה* עוקב הרומן אחר סדרה של אהבות וכמיהות שאינן מצליחות להתממש." חמלה אצל מאיה ערד?

    בכל אופן, הספר הזה עוד לא הגיע לספריה כאן אז אסתפק בתמונות משפחה ממנו קראתי רק את הסיפור הראשון שהתפרסם בהו!

    (והסיפור שלך מצויין)

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting