רעיונות ב(אימ)פוטנציה – נדמה לי בע"מ

כל העניין סביב גייגאקס החזיר אותי, כאילו היתה אפשרות אחרת, לנבור קצת בענייני משחקים, היתה הכתבה הזו ב-Wired שמישהו שלח לי, ובתגובות שלה הופיעה הפניה לכתבה ישנה יותר מה-Believer. אל תוותרו על הכתבה הזו, היא באמת מצויינת, ואל תאמינו גם להקדמה שמזמינה מי שמכיר כבר משחקי תפקידים לדלג ישר לחלק השני. בכל מקרה, מה שעולה מהכתבה הזו, מעל הכל, הוא העובדה שגייגאקס הצליח לנצח את המערכת, הוא הצליח להמשיך ולשחק כל החיים, או להפוך את כל החיים למשחק. כל זה הזכיר לי שגם אני רוצה. פעם אפילו היו לי תכניות לעשות את זה. לא על כולן ויתרתי, לפחות לא באופן מוחלט.

 

ל'נדמה לי בע"מ' כבר היה מניפסט מוכן, הטענה המרכזית שלו היתה שיש רק משחק אחד, משחק שילדים קטנים מגלים באופן טבעי ושאנחנו, ככל שאנחנו מתבגרים, ככל שאנחנו נעשים ציניים ומרירים יותר עוטים עליו עוד ועוד שכבות של הסוואה, של חוקים, של טקסים, של מטרות, עד שאנחנו מנתקים את עצמנו ממנו. פעם, באחד המקרים האלה שכל שחקן תפקידים כבר התרגל אליהם, איזה קרוב משפחה ביקש שאסביר לו מה בדיוק הקטע. כיוון שכבר הייתי אז ציני ומריר כראוי וכמה שנים טובות הפרידו ביני לבין הסשן האחרון של משחקי תפקידים אמרתי לו, בשמץ של רוע לב, שמשחקי תפקידים הם תרוץ של מבוגרים (ולצורך העניין גם בני שלוש עשרה הם כבר מבוגרים) לשחק ב"נדמה לי". איכשהו קרה שנעשיתי קצת פחות ציני ומריר מאז, לפחות בכל הנוגע למשחקים. הבנתי שהמשפט הזה שאמרתי אז הוא נכון, אבל דווקא הוא הופך את משחקי התפקידים לעיסוק ראוי גם למבוגרים. משם יצאתי לפתח תזה רעועה משהו לפיה כל משחק הוא רק מסווה למשחק האחד הראשוני של "נדמה לי".

כיוון שהוריי כבר הגיעו לשלב בחיים שבו אפילו הילדים הקטנים כבר עוזבים את הבית, או לפחות מתעלמים לחלוטין מקיומם, התחילו כמה מחבריהם להתאגד בקבוצות. אחת לאיזה זמן קבוע פחות או יותר הם נפגשים בבית מרווח ונקי מילדים, אוכלים קצת, שותים קצת, ומתיישבים להאזין למרצה מלומד שהוזמן לכבוד האירוע, לשמוע מעט על קולנוע, על ספרות או על תורת הקוונטים. בסופו של דבר גם הם הרי משחקים ב"נדמה לי", לרגע הם מעמידים פנים שהם סלון ספרותי מעודן בפאריס, או משלים את עצמם שהם יכולים לשחזר ימים תמימים יותר בהם עוד היו צמאים לידע והאמינו שיהיה בו גם להפוך אותם לאנשים טובים יותר.

אם כבר מתכנסת חבורה של אנשים מבוגרים ומבוססים ומוציאה לא מעט כסף כדי לשחק ב"נדמה לי" תהיתי ביני לביני, למה לא ללכת עם זה עד הסוף. 'נדמה לי בע"מ' תציע לקהל היעד הזה משחקי תפקידים בהתאמה אישית, יותר נכון, התאמה קבוצתית. שאלונים יחולקו מראש לכל חברי הקבוצה כדי לעמוד על טעמם הספרותי, על התקופות ההיסטוריות שמעוררות בהם את הרגשות העזים ביותר, את מידת הנכונות שלהם לקבל אלמנטים של פנטזיה בתוך המשחק, ואת אופי המשחק המתאים להם. בראיונות אישיים תותאם לכל שחקן דמות שתשקף את ניסיון החיים שלו, וחשוב יותר, את הציפיות שלו מהמשחק.

לא מעט תהיות עולות לאחרונה בדבר עתידם של משחקי התפקידים, בעיקר לנוכח הרוויה הכלכלית של השוק. בשנה הקרובה עתידה חברת Wizards of the Coast להוציא את ספרי הבסיס למהדורה הרביעית של D&D, זה תרגיל שנוסה בהצלחה בעבר, ומצליח להזרים לא מעט כסף לתחום אחת לכמה שנים. אבל מהר מאוד מתמצה הפוטנציאל, הקהל השבוי מראש קונה את הספרים עם צאתם לאור, וקהל חדש כמעט ואינו נוצר. ילדים בגיל שבו אני הייתי כשגיליתי את התחום מדלגים היישר ל-WoW ודומיו. העתיד של משחקי התפקידים השולחניים נמצא בדיוק במקום שבו נמצאים ההורים שלי עכשיו. הגל הראשון של שחקני התפקידים גם הוא כבר לא רחוק מהגיל הזה, ורובו, סביר להניח, הצליח להתבסס כלכלית. מי שיצליח להתאים את התחביב הישן הזה לדרישות החדשות שלהם יוכל להרוויח מזה לא מעט. חשוב יותר, הוא יוכל להמשיך ולשחק כדרך חיים.

דממה דקה ל“רעיונות ב(אימ)פוטנציה – נדמה לי בע"מ”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting