הלא בלתי מובן מאליו

המינגוויי פיצג'רלד

ביקום מקביל, כך נודע לי, ארנסט המינגוויי הוא מתווך נדל”ן בפאריז שאחרי מלחמת העולם הראשונה, מציג דירות ציוריות בפני מהגרים אמריקאים, סקוט פיצג’ראלד הוא סוחר תכשיטים באותה עיר.

“הסופרים”, נאנח סקוט בייאוש, “הם שונים מאיתנו”.

“כן!”, משיב לו המינגוויי בנחרצות גסה, “יש להם יותר הון סימבולי!”.

*****

יש באותו יקום מקביל גם יצירה גנוזה, המינגוויי משרבט אותה בדפי פנקס המולסקין שלו, בשעות המתות בהן הוא ממתין ללקוחות שמבוששים לבוא בפתחה של דירה פאריזאית קטנה.

“איך הרסה הספרות את חייך?” שאל ביל.

“בשתי דרכים”, השיב מייק, “לאט לאט ואז בבת-אחת”.

******

התחבולה

יש ברוקולי שאתם לא מאמינים כמה הוא פריך וטרי ומרענן באנטיפסטי שלנו!

התחבולה המעורטלת

קח ברוקולי צעיר ורענן, עטוף אותו בשמן זית ובמיץ לימון, השלך אותו לתנור בחום גבוה, המתן עד שניחוח משכר יתפשט בכל הבית.

ערטול התחבולה

זה בסך הכל ראש ברוקולי בתנור, אבל אתם תשלמו עליו המון כסף כשאגיש לכם אותו בפיתה!

תקשיב לברוקולי שלך! תקשיב!

******

אני זוכר את היום שזה התחיל, יום רגיל, מקרי, אקראי, מזדמן. שום דבר, לצורך העניין, לא קרה ולא עמד להתרחש, ואז, ברגע, כל האנשים שהיו סביבי קמו והתחילו לפרסם ספרים; במהירות, בטירוף; ההוא וההיא וההיא וההוא, בספיד, בקצב! רצתי החוצה, הכי החוצה שיכולתי, צעקתי: “הלפ! הלפ!!!” אנשים התעלמו ממני, מה זה התעלמו – התעלמו בפרנציפ! צעקתי “הלפ, קרה משהו!” מישהו צעק: “מה, מה קרה?” “מפרסמים שם ספרים,” צרחתי, “מפרסמים.” "איפה?" שמעתי צעקה. “שם, שם!" מיתרי הקול שלי הלכו להתפקע. "תקראו למישהו, שם ,שם!" תוך כמה אנשים התיישבו לידי, ביקשו שאני אראה להם. לקחתי אותם והראיתי להם. לא האמינו! עמדו שם ולא האמינו- או שהם עשו את עצמם- אבל לדעתי, הם לא האמינו, כי זה היה לא יאומן בכמה רמות, לא רק באחת. בחורה בלונדינית- ואני מדגיש, משום מה, בלונדינית- אמרה בקול מתוח: "צריך לעשות ערב השקה או משהו". "כן, צריך לפתוח איוונט בפייסבוק!", שמעתי קול מאחורי, "צריך להגיד משהו. שמישהו יגיד משהו, יגיד משהו, יגיד משהו". אנשים צחקו. צחקו, ולא סתם: צחקו שיניים, צחקו עיניים, צחקו גוף. גם אלה שפרסמו וגם אלה שלא. הרגשתי שעובדים עלי. שאלתי: "עובדים עלי? מה קורה?" צעקתי. צחקו; צחקו שיניים, צחקו עיניים, צחקו רעידות- צחקו בקשת, בצבע, בלחץ. שאלתי את עצמי באופן כללי, אם זאת בדידות. ידעתי שאם אני אשאל מישהו אחר…

טוב, המונולוג הזה למכירה! זה מתוך תסריט שנקרא "כותב במחשב" והוא עוסק ברגע המנטלי-חברתי שמתשתרע בין הפוסטים בבבלוגים ובפייסבוק לספרות. אני מאמין שזה יכול להצליח מכיוון שזה נושא משותף לכולם.
עכשיו, זה שש מאות דולר אם רוצים להשתמש רק במונולוג ואם רוצים את כל התסריט אז יש חוזה ותנאים ואנחנו נהיה שותפים באחוזים…

*******

ראינו את מיטב המוחות של דורנו…

שישבו לכתוב ועפו על זה כל הלילה, וחיברו מניפסטים מופלאים שהפכו בבוקר הצהבהב למחרוזות של ג'יבריש. שניסו להוציא את ספר שירתם פעם אחר פעם ולשווא, וויתרו ונאלצו לפתוח חנות בגדים יד שניה וחשבו שזהו הם מזדקנים ובכו.

*******

יש כאן איזו קנאה שקשה לי להסתיר אותה או להתמודד איתה, ברור שיש. ויש כאן רצף של מחוות ורפורים, כי זה מה שאני יודע לעשות.

ויש כאן גם איזה זנב הכרה שהאנשים האלה, כלומר אנחנו, כלומר הם, כלומר “ההם”, בגרו והבשילו, שאין איזה המינגוויי ופיצג’רלד שמחכים מעבר לפינה כדי לשים את הכל ללעג ולעוף על עצמם עם “הרומן הישראלי הגדול” שישאיר מאחוריו אבק.

וזה מוזר ומפחיד באותה מידה שזה מעודד.

לא. לא נכון. ממש לא באותה מידה, דווקא הרבה הרבה יותר.

*******

אין לינקים.

מי שצריך לדעת יודע.

3 תגובות ל“הלא בלתי מובן מאליו”

  1. נתתי לייק סימבולי.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אני צריך לינקים :(

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    עדיין?

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting