תוגת זנב ארוך–מהדורת קומיקס

יום רביעי היום!

אתם יודעים מה זה אומר?

סנכון! זה היום של קומיקסים חדשים!

מתישהו לקראת הערב תקפוץ בטלפון שלי התראה על זה שכל החוברות החדשות כבר מחכות לרכישה ב-Comixology.

זה לא סתם יום רביעי היום. עוד לפני המעבר על ההיצע החדש אני יודע, היום הוא ה-27.5.2015!

זה אומר שהיום תצא החוברת החמישית של Sandman Overture, הפריקוול הבעייתי של ניל גיימן ליצירת המופת ההיא שלו משנות השמונים.

זה אומר שהיום תצא גם החוברת הראשונה ב-Fight Club 2, הסיקוול המסקרן של צ’אק פלאניוק ליצירת המופת ההיא שלו משנות התשעים.

fight club 2

זה אומר שהיום תצא החוברת הראשונה ב-Providence, הסדרה שבה אלן מור ינסה להתמודד עם הצל העצום של H.P. Lovecraft.

אה, כן! תצא היום גם חוברת 25 ב-Uber, סדרת גיבורי העל/היסטוריה אלטרנטיבית של קירון גילן על מלחמת העולם השנייה.

וזה עוד תוך בחירה מודעת לעצמה להתעלם לחלוטין ממה שקורה עכשיו ב-DC (גם Convergence וגם Multiversity של גרנט מוריסון) ובמארוול.

קשה להיות קורא קומיקס. קשה ויקר.

איכשהו, בגיל 42, מצאתי את עצמי עם יוצר קומיקס מועדף, בעצם עם צוות יוצרי קומיקס מועדף (כותב וצייר). זה מוזר, אני חושב, זה לא אמור לקרות. בגיל הזה אמור אדם לגלות אולי איזה חצוצרן ג’אז מועדף, להיפתח פתאום למוזיקה קלאסית.

אבל יוצרי קומיקס?

במבט לאחור קומיקס תמיד היה חלק מהחיים שלי.

כתבתי פעם שהאיליאדה והאודיסאה היה “הספר האמיתי” הראשון שאני זוכר את עצמי קורא. זה היה שקר. התואר הזה שמור לשרביטו של אוטוקר.

אוטוקר

בצמוד אליו היו גם כמה אסטריקסים שתורגמו אז לעברית, ואחר כך היו חוברות בשפות זרות שלא ידעתי לקרוא אבל זה לא הפריע לי לשקוע בהן, ועוד אחר כך, אחת לכמה שנים איזה עניין מחודש בקומיקס.

אז אולי זה לא כל כך מפתיע שבגיל 42 מצאתי את עצמי עם יוצרי קומיקס מועדפים.

ולא, לא מדובר באיזה ניל גיימן או אלן מור או פרנק מילר שכבר קיבלו חותמת רשמית של קלאסיקה, וגם לא באיזה הארווי פיקר או כריס ווייר או דניאל קלואוס שיוזכרו לפעמים במוסף ספרותי מכובד תחת התיאור של “תראו תראו, יש גם דברים איכותיים בקומיקס”.

היוצרים המועדפים שלי הם צוות פעיל וצעיר יחסית, עם לא מעט עבודה בתוך תעשיית גיבורי העל במארוול. יש לי, למרבה השמחה אפילו תיעוד כתוב לעובדה שאני עפתי עליהם כאן עוד לפני שזה היה מיינסטרים (אבל אפילו לא בטוח שידעתי אז איך קוראים להם).

הצוות הזה הוא קירון גילן וג’יימי מקקלווי (טוב נו, Kieron Gillen ו-Jamie McKelvie, בחיי שאין לי ושג איך אמורים לתעתק) וכבר אחרי Phonogram: Rue Britannia אפשר היה לדעת שהם יהיו גדולים.

אני אוהב את הכתיבה של גילן, אני אוהב במיוד את היצירות שבהן הוא משתף פעולה עם מקקלווי, אני חושב שהם מצליחים לגעת שם באופן מבריק בכמה מהנושאים האהובים עליי כשהם יוצאים מתוך פרשנות מילולית פשטנית של הקבלות שחוקות לכאורה (מוזיקה היא קסם ב-Phonogram, כוכבי פופ הם האלים של ימינו ב-The Wicked + The Divine).

אני אוהב מאוד את הכתיבה של גילן. אבל אני פשוט לא מסוגל לעמוד בקצב שלו.

נכון לעכשיו גילן כותב באופן פעיל את  The Wicked + The Divine באימאג’, את דארת’ ויידר ואת אנג’לה הרוצחת של אסגרד במארוול ואת Uber באווטאר. עוד מעט ממש יצטרפו אליהם גם Siege (שגילן תיאר כ”משמר הלילה ממשחקי הכס ביקום של מארוול”) וסדרה של אנג’לה בקו הזמן של 1602, ועוד סדרת מד”ב משטרתית בשם Mercury Heat (שחוברת הפיילוט שלה כבר יצאה לא מזמן).

זה לא מעט כסף לעקוב רק אחרי אלה, שלא לדבר על להשלים לאחור את מה שגילן עשה עם ת’ור או עם איירון מן או עם The Young Avengers, אבל זה גם הרבה יותר מאמץ נפשי ותודעתי, עם הרפרנסים וההקשרים שמקופלים בתוך כל עמוד וכל פאנל. זה פשוט גדול עליי.

siege-1

יש לניק הורנבי רשימת ביקורת על Kid A של רדיוהד במסגרתה הוא משווה אותו ל-Metal Machine Music הידוע לשמצה של לו ריד ובעיקר טוען שהוא פשוט זקן מדי בשביל החרא הזה. בגיל 16, הוא מסביר, כשאין לך חיים (או לפחות לא את סדרת המחוייבויות והמטלות שזוכה לכינוי חיים בהמשך הדרך), אתה יכול לשקוע בתוך יצירה כזו, להתעמק בכל צפצוף וחריקה ולדלות מהם משמעויות עמוקות, כאלה שסביר להניח שאפילו היוצרים לא היו מודעים להן.

ככה בערך אני מרגיש עכשיו מול שטפון היצירות של גילן. אני רוצה להאמין שאילו הייתי בן 16 עכשיו הייתי כותב בכל שבוע פרשנות מעמיקה לקומיקסים של גילן (ויש כאלה, לאו דווקא של בני 16), ואני רוצה להאמין גם שחלק ניכר ממה שהייתי כותב שם היה קשקוש מופרך של צעיר בן 16 שמצליח להעמיס עוד ועוד משמעויות על יצירה שהוא אוהב, הרבה מעבר לכוונת המשורר.

אבל לגילן, אתם מבינים, יש בלוג ויש טאמבלר, ובמסתגרתם הוא משתף את הקוראים בתהליך היצירה. והוא הרבה יותר גרוע מכל בן 16 מדומיין, מסביר למשל, למה בחירת הפונט בפאנל מסויים מתכתבת עם פונט שנעשה בו שימוש בסדרה אחרת לפני כמה שנים.

וזה רק אצל גילן, רק כותב קומיקס אחד, מבריק ופורה אמנם, אבל עדיין רק אחד, רק בקומיקס.

אה, כן, כמעט שכחתי.

באוגוסט הקרוב גילן ומקקלווי חוזרים, אחרי עיכוב מתסכל של שנים עם הכרך השלישי של פונוגרם!

phonogram

למישהו יש איזה חצוצרן ג’אז להמליץ לי עליו? מהר, לפני ההתראה מ-Comixology.

דממה דקה ל“תוגת זנב ארוך–מהדורת קומיקס”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting