מחשבות על האיש שרצה לדעת הכל

זו אינה ביקורת על האיש שרצה לדעת הכל מאת דרור משעני, רק כמה מחשבות שעברו בי תוך כדי קריאה.

Don’t Judge a Book by its Cover

הדבר הראשון שקופץ לעין ב”האיש שרצה לדעת הכל” הוא איור העטיפה שלו.

“נו, בטח!” את אומרים לעצמכם עכשיו, “זה כל הרעיון של עטיפות”.

אבל מה שקופץ לעין בספר הזה, השלישי בסדרת אברהם אברהם של דרור משעני הוא השבירה החדה של הקו העיצובי.

אהבתי מאוד את איורי העטיפה של שני הספרים הקודמים. חשבתי שהם מבריקים בפני עצמם, ובעיקר אהבתי את האחידות שלהם, את התחושה שהנה מונח כאן יסוד להמשכיות, שאוכל להסתכל גם על העטיפה הבאה, לנסות ולקרוא בה רמזים לנושאים שיצוצוי לאורך הספר, שאדע לזהות את גם את הספר ה-23 בסדרה במבט חטוף אחד על סמך הקו העיצובי הייחודי שלה.

ואז זה נהרס.

לקח לי קצת זמן להבין למה.

עטיפות

אברהם אברהם, מסתבר, יחד עם הצוות משעני וחדד שאחראי על ספריו, עזב את הוצאת כתר. אני שמח שנמצא להם בית חדש, אני אשמח להמשיך ולקרוא את ספרי אברהם אברהם גם בעתיד. אבל העיצוב המבריק של נעה שניר, למרבה הצער, נשאר בכתר.

זה לא שהעיצוב הנוכחי של ליאור גל הוא רע, אבל אין בו את הברק של העטיפות הקודמות. חבל.

אפילו פייסבוק

שני ספרים עבריים מהשנה האחרונה יצא לי לקרוא בשבועות האחרונים.

אחד מהם, מעטפת הלב של אסף צפור, אולי עוד יזכה כאן להתייחסות נוספת, יש משהו מורקוקי מאוד בספר הזה ששוזר ארבעה סיפורי אהבה פגומים לכדי יצירה אחת בזכות הבחירה להותיר את שמות הדמויות הראשיות בכולן זהים, לשחק עם עוד הרבה מאוד הקבלות בין הסיפורים, גם בשמותיהן של דמויות-משנה, גם בתיאורים שמשתכפלים מסיפור לסיפור.

בכל הסיפורים של צפור, בין אם הדמויות הן של מתבגרים מבולבלים ובין אם הן של מבוגרים שכבר נכוו במערכות יחסים כושלות ומחפשים אהבה חדשה בגיל חמישים, יש תפקיד משמעותי לרשת, ובעיקר לרשתות החברתיות. פייסבוק כמובן, אבל גם קצת טוויטר.

זה מתבקש, אזכור של פייסבוק או טוויטר בסיפור היום כבר אינו זעקת “ראו כמה מגניב ונמעודכן אני! יודע מה הולך אצל הצעירים!”.

אבל אצל משעני המצב שונה במפגיע.

באחד מרגעי המפתח של החקירה, כשאברהם אברהם מתחיל לחשוד במישהו הוא מחלק הוראות לצוות החוקרים שלו.

ואפילו ביקש ממעלול שיברר אם ל******* יש חשבון ואילו חומרים הוא מעלה לשם.

(ההדגשה שלי)

מאוחר יותר בספר מוצא צוות החקירה ראיות מפלילות לכאורה על הטלפון של אחד החשודים. אברהם אברהם מופתע לשמוע ברדיו תיאור מתפאר וכוזב לפיו הקובץ המפליל שוחזר על-ידי מומחי הסייבר של המשטרה למרות שהחשוד טרח למחוק אותו.

הסיפורים של צפור הם תל אביביים מאוד. גם כשהגיבורים שלהם נטשו את העיר לטובת גסיסה פרברית נטולת הדר. ספרי אברהם אברהם הם חולוניים, חולון כאנטיתזה ספרותית לתל אביב.

הספרות הישראלית אם כן, ממשיכה לזהות את הבועה האינטרנטית עם הבועה התל אביבית, כאילו יש עדיין איזה מתאם בין תל אביביות לבין השימוש ברשתות חברתיות כחלק משמעותי מהחיים.

גם משעני וגם צפור פעילים ברשת כמובן, זה חלק מהדרישות המקצועיות היום, אתה לא יכול לקדם ספר בלי חשבון פייסבוק פעיל. אבל משעני, בשמה של איזו נאמנות אנכרוניסטית למציאות אותנטית לכאורה שכבר מזמן אינה קיימת, מוצא את עצמו מנציח ניגוד מופרך בין “הרשת” לבין “החיים”.

האשמת הקורבן

שלוש קורבנות אונס ממלאות תפקידים משמעותיים ב”האיש שרצה לדעת הכל”.

קורבנות של שלושה מקרי אונס שונים מאוד – האחת היא קורבן לאונס שרירותי של זר מאיים המגיח מתוך האפלה, אחת היא קורבן לאונס-נקמה של מישהו שביקש לפגוע בה, השלישית היא קורבן למה שנהוג לכנות date-rape.

התפקידים העלילתיים של שלושתן שונים מאוד, אבל כל אחת מהן נדרשה להתמודד גם עם האשמת הקורבן, עם הטלת הספק בעצם קיומו של מעשה האונס.

מבחינה עלילתית, כיוון שמדובר בספר בלשי, יכול היה משעני להפיק לא מעט ממשחק מכוון ואכזרי על הספק הזה. אבל משעני בחר להימנע מהאפשרות הזו, ויחד איתו גם אברהם אברהם.

מטילי הספק, ויש כאלה בכל שלושת המקרים כמובן, מוצבים על-ידי הספר בתפקיד הרעים.

זו בחירה עקרונית וערכית של משעני, אני מבקש להאמין. בחירה שאמורה להיות מתבקשת, כמעט מובנת מאליה, ושלמרות זאת היא גם אמיצה.

אבל משהו בבחירה הזו חורק מעט, משהו חסר בה, משהו נעדר.

בראיון לקרן נויבך טען משעני שחלק מהתפישה הציבורית השלילית של המשטרה נובע מהיותה מזרחית, ודאי בהשוואה לגופים בטחוניים אחרים. יש מידה רבה של צדק בטענה הזו של משעני, והיא מחלחלת לתוך הסיפור. יותר מפעם אחת מתייחסים החוקרים לבעיות בדימוי הציבורי של המשטרה, אחד מכיווני החקירה המרכזיים כמעט נגנז בשל החשש שהוא רק יגביר את הדימוי הבעייתי הזה.

עלילת הספר מתרחשת בתאריכים מדוייקים מאוד (תיכף אחזור לזה כמובן) – היא נפתחת בשבוע האחרון של פברואר 2015 ונגמרת בתחילת מרס.

למשטרת ישראל בתקופה המדוייקת הזו אין סתם בעיה של דימוי ציבורי. משטרת ישראל של ראשית 2015 היא ארגון שרבים מבכיריו נמצאים, בזה אחר זה, אשמים (או לפחות חשודים מספיק כדי להתפטר) בהטרדה מינית.

כי לפני שהמשטרה היא מזרחית, חשוב לזכור, היא גברית. גברית במובן הישן והרע של המילה, גברית במובן העצוב שבו בטרדה מינית היא נורמה מקובלת.

כשמשעני בוחר להצניע את כל זה תחת הכותרת של “בעיות תדמיתיות” דווקא בספר שקורבנות אונס ממלאות בו תפקיד משמעותי, דווקא בספר שמאמץ את גישת “תמיד להאמין לקורבן” הוא מייצר הפרדה קשיחה לכאורה בין אונס של ממש לבין תרבות האונס שהמשטרה היא חלק בלתי-נפרד ממנה. בראשון, הוא אומר, חשוב להאמין לקורבן, בשני, הוא מתפתל, צריך להסתכל על הקשר חברתי רחב יותר.

על הבדידות הגברית

בפוסט על הספר הקודם בסדרה העליתי חשש לפיו מנעד הדמויות שמשעני מסוגל לצייר בכשרון הוא מוגבל – כולם גברים בודדים. גם כשהם נשואים, גם כשהם נמצאים במערכת יחסית זוגית, יש איזו בדידות קיומית ששורה עליהם.

משעני, אני חושב, מודע למגבלה הזו. בספר הנוכחי הוא שבר אותה, לכאורה לפחות, דרך בחירה בדמות נשית (מלי) כדי להעביר את מחצית הסיפור שאינה מובאת מנקודת מבטו של אברהם אברהם, דרך חידוש מערכת היחסים בין אברהם אברהם לבין מריאנקה והפעם ברצינות.

אבל הנסיונות האלה רק מדגישים שוב את המגבלה הבסיסית עליה הצבעתי. מי שדמותו מצטיירת באופן ברור דרך הסיפור של מלי הוא דווקא קובי, בעלה, הבחירה של מריאנקה להגר לישראל בעקבות אברהם אברהם רק מחזקת ומקבעת את הבדידות שלו.

כי הגברים של הספר הזה, אלה שחולקים ביניהם את תואר “האיש שרצה לדעת הכל”, מתחרים גם על תואר “הגבר שרצה לקחת על עצמו הכל”. מתוך רצון כן לגונן על בנות הזוג שלהם הם דווקא מעמיקים את בדידותם, מנסים להסתיר, להכחיש ולהדחיק את הבעיות שבדרך, להתצודד איתן לבד, כי זה מה שגברים אמורים לעשות.

זה לא עובד כמובן. בשני המקרים.

ועוד נטפוק תאריכים בלתי-נמנע

הפעם, כאמור, משעני נוקב בתאריכים מדוייקים מאוד, יחד עם אזכור של הבחירות הקרבות ושל מועד חגיגת פורים בגן הילדים אין ספק שתאריך הרצח הוא ה-23.2.2015.

בתאריך הזה לוקח אברהם אברהם חופשה ויוצא עם מריאנקה לטייל קצת לכבוד “הסופה האחרונה של החורף” שמתחילה באותו יום. לסופה הזו יש גם תפקיד עלילתי קל (ומן הסתם גם תפקיד אווירתי).

היו בחורף האחרון כמה סופות. אחת מהן בשבוע שלפני ה-23.2. אבל דווקא ביום המדובר נרשמו התחממות קלה ומזג אוויר נאה.

לא יודע למה זה מצליח להטריד אותי.

דממה דקה ל“מחשבות על האיש שרצה לדעת הכל”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting