תודעה כוזבת

אתמול בערב מצאנו את עצמנו מעבירים ארבע שעות כמעט מול פסטיבל אביב ה-31, כלומר הפסטיבל השנתי של שבט אביב, שבט הצופים של רמת אביב.

כמתבגר בקן רמת אביב של השומר הצעיר הם היו הנמסיס שלנו, עם התקציב והמוני החניכים ועם הא-פוליטית המוצהרת שהם התגאו בה כל כך.

היום אני בעדם, לפחות קצת, בעד האופן המרתק שבו הם מצליחים לשמר את עצמם בסביבה חברתית ותרבותית שאמורה היתה כבר מזמן להפנות עורף לרעיון האנכרוניסטי של תנועת נוער.

כבר שנים אני מסתובב עם טענה לפיה אני מחכה בקוצר רוח ליום בו הילדים שגדלו על בובספוג ינהלו את העולם. הילדים האלה, נהגתי לטעון, גדלו עם ספקנות בסיסית ועם בוז מוחלט לכל המערכת הקפיטליסטית, לשקר העמוק שעליו היא מושתתת.

אתמול ראיתי אותם, נציגי השכבה הבוגרת, אלה שהיו אחראים על קטעי הקישור, על סדרת מערכונים שניסו להיות אבסורדיים וחתרניים (אני מקווה) והצליחו להיות וולגריים ומייאשים.

אני עדיין אוהב אותם, שלא תתבלבלו, ילדים בתיכון שבילו ימים שלמים בחודשים האחרונים כדי להעמיד פסטיבל שבטי, קשרו סנאדות כדי לייצר תפאורה, עמלו על מערכונים ועל ריקודים. אני פשוט מבין שאין טעם לחכות שהם יביאו את המהפכה.

באחת הפינות של השבט מצאתי את הקיר הזה.

עליו אתם יכולים לקרוא את שמות השכבה הבוגרת בכל שנה ושנה (כמעט), מאז הקמת השבט (פחות או יותר). ששת השמות הראשונים מתפרשים על התקופה שבין 1966 לבין 1973, כולם שמות ציוניים, שמות של יישובים (אולי כאלה שהחניכים הבוגרים הופנו ל”הגשמה” בהם), של חבלי ארץ ציוריים. ב-1975 נרשמת חריגה קלה מהקו הזה עם “מצדה” האפוקליפטי, ושנה אחר כך נרשם שבר מוחלט עם “מכוערים”. השבר הזה ממשיך בשנים הבאות עם “בלוצ’י” (?), “בבון”, “סמרטוט” ו”קרמבו”. אלה השכבות שקיבלו שם אחרי מלחמת יום הכיפורים, השכבות שפשוט לא היו מסוגלות ליישב את הנאיביות הציונית של “גלבוע” או של “אלמגור” עם המציאות של חורבן הבית השלישי. אז הם הלכו על “סמרטוט” ועל “מכוערים”.

ב-1982, ככה זה נראה, הגיעה הוראה מגבוה, והשמות חזרו לתלם, שמות ציוניים, או לפחות כאלה שיישמעו ציוניים למי שלא יתאמץ לתהות יותר מדי על מקורם. מאז ועד היום לא נרשמה אף חריגה בסדר הגודל של “מכוערים”, לכל היותר איזו “כוורת” או “שולה” בשנות התשעים.

ואף על פי כן, בשנים האחרונות, אפשר להרגיש איזו מגמה -  “שמשון” (2005), “בראשית” (2007), “גאולה” (2008), “כוכבא” (2010), “בבל” (2011), “גבריאל” (2012). אלה שמות שאין להם כמעט קשר לציונות, בטח לא לציונות המעשית, הסוציאליסטית, של מענית ושל אלמגור.

בוגרי הצופים של השנים האחרונות, כשהם נזקקים לשם “ערכי” פונים, בהיעדר אפשרויות אחרות, למקום היחיד שהם עדיין מזהים כבעל ערכים. הם ככל הנראה רמת אביבים שמאלנים, אולי דווקא ילדי יש עתיד, בכל מקרה קשה לחשוד בהם בזיקה דתית, קשה להאמין שהם מתחזקים. הם פשוט לא מכירים אף מודל ערכי אחר, לא כזה שיכול לעבור כשם לשכבה בצופים לפחות.