כך “הרסה” “הספרות” את “חיי”

הספרות במובנה הרחב, או אולי דווקא הבסיסי, ביותר. הספרות, כלומר היכולת להמיר את החיים במלים, או לפחות להעמיד פנים שהמרה כזו אפשרית. מלים שיכולות להיות רומן עב-כרס ומתפתל, ויכולות להיות שורות מנוקדות וממושקלות של שירה כואבת. אבל יכולות להיות גם סטטוסים מתחכמים בפייסבוק או ציוצים מסתוריים בטוויטר, אפילו שיחת מסדרון בעבודה היום בבוקר, עם הצקצוק ועם האנחה ועם הייאוש המילולי. כל הספרות הזו, עם כל העמדת הפנים שלה, עם היומרה להיות עיבוד של החיים ושל המוות, עם הרצון להיות חיץ ביני לבין החיים והמוות.

לפני המון זמן, בינואר 2009 השתוללה כאן מלחמה, עוד מלחמה. והבלוגוספירה היתה אז הרשת החברתית שלנו, סערה כאילו היא היא שדה הקרב האמיתי. קרן כתבה ב”הסיפור” פוסט שכותרתו איך לדבר על המלחמה, אז אני עניתי בפוסט אחר שכותרתו, כמה צפוי, היתה איך לא לדבר על המלחמה. בין השאר כתבתי שם

הדיון על הדיון, נראה לי, מונע במידה רבה מהפחד שמא ניאחז באימה ותיעוב. אסור, או לפחות לא נעים להודות בזה, אבל החבר שהביע תמיכה בכניסה קרקעית חשוב לנו בסופו של דבר יותר מעשרות ומאות הרוגים. אנחנו לא רוצים להיאחז תיעוב ואימה למשמע דבריו כי אז אולי כבר לא נוכל לשבת איתו לקפה חודשים אחרי שתמונות הזוועה תודחקנה. והמלים שלנו, אחרי הכל לא באמת משנות כלום.

לכן, בין השאר, דיון על הדיון.

ביום שישי התפרסמה בידיעות אחרונות רשימה שלי על The Meursault Investigation מאת כמאל דאוד. זה ספר מבריק (אבל פגום), רוצו לקרוא אותו, אם אתם יכולים אז במקור הצרפתי.

כן, המקור הוא צרפתי.

זה ספר שנהגה ונחשב במקור בערבית (אלג’יראית), אבל נכתב בצרפתית, ואז תורגם לאנגלית. קראתי אותו באנגלית, עיבדתי אותו, חשבתי וכתבתי עליו בעברית, המעגל כמעט הושלם.

המספר של The Meursault Investigation, אנחנו מגלים מהר מאוד, הוא אחיו של “הערבי”. “הערבי” האנונימי שנרצח בלי שום סיבה אמיתית ב”הזר” של קאמי.

הפעולה הראשונה כמעט של דאוד היא לתת לאותו “הערבי” שם ומשפחה. מתריס בפני קוראיו, בצרפתית, מטיח בהם את האמת. מישהו נרצח, הוא מספר להם, מישהו, לא “הערבי”, מישהו. אבל אתם קוראים ולומדים את הגאונות של הרוצח, את האופן בו הרצח הזה הוא רק שיקוף של אבסורד קיומי עמוק.

באמצע הספר צץ עוד רצח. ניגוד סימטרי ספרותי מושלם של הרצח המקורי. אזרח צרפתי נרצח בלי שום הצדקה ממשית באמצע הלילה על-ידי המספר. זה קורה יום אחרי הכניעה הצרפתית וההודעה על נסיגה מאלג’יריה. יום קודם הוא היה הופך לגיבור, הרצח היה חלק לגיטימי מהמאבק לשחרור. אבל עכשיו הוא מעוכב לחקירה על-ידי משטרה שלא ממש רוצה להאשים אותו במשהו מלבד השתמטות מהמאמץ המלחמתי.

אבל שתי הרציחות האלה, דאוד יודע והקוראים יודעים, הן רק ספרות.

אף אחד לא מת באמת.

אף אחת מהדמויות שמעולם לא חיו לפחות.

במאי 1990 פתח גבי ניצן את הטור שלו ב”כותרת ראשית” בתרגיל ספרותי אכזרי ומבריק. מה אומרים לכם השמות הבאים? הוא שאל, ואז מנה שבעה שמות ערביים. רגע לפני שקוראיו מיהרו לגמגם במבוכה ש”בטח… נו… אלה הפועלים שעמי פופר רצח השבוע” הוא גיחך מולם והסביר שאלה סתם שבעה שמות שהמציא כדי לסחוט מהם את התגובה הזו.

אנשים נרצחים כאן.

והספרות?

לאלה מאיתנו שיכולים, כל עוד הם יכולים, הספרות במובנה הרחב, או אולי דווקא הבסיסי ביותר, לא מצילה ולא הורסת, אבל בינתיים, כל עוד אפשר, היא במקום החיים.

לא יודע מה עוד.

דממה דקה ל“כך “הרסה” “הספרות” את “חיי””

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting