The Passing of Time

לרגע קצר חשבתי שניצחתי את העולם. האמנתי שמצאתי מקום לנטפק בו את הידע האנציקלופדי של קירון גילן בכל הנוגע למוזיקה של העשורים האחרונים.

זה קרה בפאנל הזה, שמתרחש ב-2001, מתוך החוברת הראשונה של Phonogram: The Immaterial Girl שיצאה אתמול.

white stripes

הא! קפצתי בשמחה כמוצא שלל רב. The White Stripes! אני זוכר אותם, כלומר זוכר את הפריצה שלהם. יש להם מקום של כבוד (או בעצם ההפך מזה) בביוגרפיה המוזיקלית שלי, לצד The Strokes. אלה שתי הלהקות שהייתי מודע  לקיומן, ידעתי שהן גדולות, אפילו טרחתי לקנות משהו שלהן, אבל במקביל ידעתי גם שאני מרים ידיים. אלה “הלהקות החדשות” שלי, אלה שאני כבר לא באמת חושב לעקוב אחריהן ולהתעמק בהמשך הדרך שלהן, אלה הלהקות של הצעירים.

זכרתי את חרושת השמועות סביב The White Stripes, את העמימות המכוונת שהם עודדו בכל הנוגע למהות הקשר ביניהם. 2001 זה ממש מזמן חשבתי לעצמי, לא יכול להיות שהשמועות האלה הן מאז.

טעיתי כמובן. 2001 באמת היתה שנת הפריצה שלהם.

את הסדרות הקודמות של פונוגרם (Rue Britannia ו-The Singles’ Club) פגשתי רק אחרי שכבר אוגדו ונארזו, לא נתקלתי בהן כחוברות בודדות, ולכן לא הכרתי את המנהג של גילן ומקקלבי להתייחס לחוברות כאל סינגלים, להוסיף לכל אחת מהן גם כמה עמודים קצרים של B-Sides.

אחד ה-B-Sides של החוברת החדשה נקרא Blurred והוא מתרחש בהופעה של, ובכן, Blur ב-2014. מישהי, בת 19 עומדת ליד המספר של ה-B-Side הזה, אחת הדמויות המרכזיות של פונוגרם. הוא מסתכל עליה רוקדת בהתלהבות לצלילי There’s No Other Way ואז מגיע הפאנל הזה.

blurred

זו בחירה קצת תמוהה בעיניי, אני חייב להודות. סיבוב ההופעות ההוא של הסקס פיזסטולז ב-96 הרי חגג את היותו נלעג, הם אפילו קראו לו Filthy Lucre, אני מתקשה להאמין שמישהו מהצעירים שהגיעו אליו התייחס אליו בחרדת קודש או בהתלהבות נטולת אירוניה.

אבל זה לא חשוב. השיטה הזו תמיד עובדת. “אני לא מאמין שעברו X שנים מאז Y” (יש כזה XKCD, אתם יודעים). בראיון ל-Pitchfork גילן מספר שפונוגרם היא בעצם סדרה על התבגרות. אני חושב שאני מבין אותו, אני לא בטוח שהיא היתה כזו גם ב-2006.

אז אני נזכר בעצמי צעיר בהרבה, עדיין לא עוקב אחרי מוזיקה, לא מגדיר אותה כחלק משמעותי מהחיים, בטח לא מגדיר את עצמי באמצעותה, אבל רואה את הפינה של קוטנר בזהו זה!, מתלהב מתנועת הסיבוב ההיא של עטיפות תהקליטים לכיוון המצלמה, חושב איזה משוגע הקוטנר הזה! אני זוכר אותו מתפעל מהרולינג סטונז, מהעובדה שהם עדיין פועלים ומופיעים, מוציאים אלבום חדש. זה היה מתישהו באמצע שנות השמונים.

זה אומר שהם היו אז אחרי קריירה מוזיקלית של עשרים שנים פחות או יותר. כמעט כל האמנים שאני יכול לחשוב על עצמי שומע אותם היום כבר עברו יותר מזה, ואני לא חושב שזה מדהים או מוזר. אפילו ה-Strokes כבר מתקרבים לקו הזה (וגם ה-Whilte Stripes אם הם יחזרו לפעילות).

זה מצחיק כי ה-Smiths.

דממה דקה ל“The Passing of Time”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting