But then a strange fear gripped me*

הפוסט הזה הוא אחרית דבר ומבוא להרבה אחרים, לכאלה שנכתבו, לכאלה שייכתבו, כמו גם לכאלה של ייכתבו לעולם.

הייתי בן חמש ומשהו, ואלה היו ימים אחרים. מכירים את הפתיחה של 'סופת קרח' (הספר, לא הסרט). ריק מודי נותן שם רשימת אינוונטר מסחררת ומעוררת השתאות של הבדלים, שוליים למראית עין, בין שנות השבעים בהן מתרחשת עלילת הספר לבין שנות התשעים בהן הוא נכתב. אלה היו ימים אחרים. מאחורי הבית שלנו נפרש מגרש עפר גדול, היום הוא בטח בנוי בצפיפות, ומצידו השני עמד ביתו של חבר, חבר שהיה מבוגר ממני בכמה חודשים. זו היתה תחילת הקיץ והחבר חגג יום הולדת, שש. אלה היו ימים אחרים, ימים שבהם אפשר היה להרהיב ולשלוח ילד בן חמש ומשהו לחצות לבדו מגרש עפר, מצוייד במתנה ארוזה, כדי שיגיע ליום ההולדת של חבר.

פעמיים חציתי את מגרש העפר ההוא, בלבוש חגיגי, ופעמיים חזרתי. פעמיים עמדתי דקות ארוכות מתחת לבניין, קולט מהחלון הפתוח את המולת המסיבה. תקליט של שירי ילדים מתנגן, טובע בין קולות ההורים ומצהלות הילדים, נושאים אל הילד שבתחתית הבניין הבטחה ואיום של תכונה קדחתנית ושמחה. עמדתי וניסיתי לנחש את המסיבה מלמטה, להפריד קולות, להבין מי כבר הגיע, אל מי התלוו ההורים ואל מי לא, איזה משחק מתנהל בפנים.

את השיקולים המדוייקים שלי אני כבר מתקשה לזכור, אולי זו הייתה בושה במתנה שהבאתי ושנדמתה לי צנועה מידי, אולי חשש מהתגובה לעובדה שהגעתי לבד, בלי ההורים, ואולי רתיעה בסיסית מעצם הסיטואציה. בין כך ובין כך, על המדרכה למטה, דימיתי את עצמי עומד מבודד בפינת החדר, משקיף מהצד על חבריי לגן שקועים במשחק, עד שהחלטתי לחצות שוב את המגרש. אבל בחדר המדרגות שלנו תקפה אותי מבוכה אחרת, לא רציתי להודות בכישלון, לגרור את מי מהוריי שהיה אז בבית להתלוות אליי בכל זאת. עוד לפני שהגעתי אל הדלת הסתובבתי לאחור, שוב חציתי את המגרש ושוב שחזרתי את כל אותם פחדים ודאגות, כשעכשיו נוספה עליהם גם הבושה שבהתייצבות מאוחרת כשכולם כבר שקועים בשמחה. מובס ללא תנאי חציתי את המגרש בפעם הרביעית, מחלתי על כבודי וחזרתי הביתה. את המתנה העברנו לחתן השמחה למחרת, בגן.

כמעט עשרים שנים אחר כך על טיסה מניו יורק למיאמי, בדרך לג'מייקה, נזכרתי ביום ההוא. "מאז אותו יום אני עושה את אותו הדבר. ג'מייקה, באמת" כתבתי לעצמי. כמה ימים מאוחר יותר כשל העט שלי והתחיל לדלוף בזמן שהמטוס עבר מעל קובה. פחות מעשרים שעות אחר כך, מודה למזל על שאני עדיין בחיים, שרוב הכסף שלי עדיין איתי ושזכרונות הלילה מתחילים להתפוגג עמדתי מול דלפק בנמל התעופה של קינגסטון והתעקשתי שלא אכפת לי כמה כסף זה יעלה לי אני חוזר למיאמי בטיסה הראשונה שתצא משם.

* אם כבר מדברים על רפרורים זולים לשירים של הסמית'ס**.

** את There is a Light כמו את כל שירי הסמית'ס לא הכרתי בזמן אמת, למרות שהייתי בדיוק בגיל המתאים. ב-95 כששוב חייתי תקופה דרך ספרים קפץ אליי המשפט הזה דרך אחת הפסקאות היותר מוצלחות ב-Trainspotting.

תגובה אחת ל“But then a strange fear gripped me*”

  1. מאת שמרלינג:

    אז מה המסקנה? איפה התיקון?

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting