משלי טיסות 1

טיסות הן עדיין נדירות למדי, נדירות דיין כדי שכל אחת תיקשר באחרות באיזו רשת אסוציאטיבית של נימים, בתחושות דז'ה וו ובהשוואות בלתי פוסקות. ההתרגשות הגדלה שליוותה את הטיסות של ילדותי התפוגגה כבר מזמן, שעה של אריזה ברגע האחרון החליפה את הלילה חסר השינה שלפני ההתייצבות בשדה, ועדיין, די במסטיק קינמון זר כדי להעלות בי את זכר הטיסה הראשונה (בעצם השנייה, בראשונה הייתי בן שנה) את הרצינות התהומית שבה אמא מזהירה אותי משינויי הלחץ, את חפיסת המסטיקים שנקנתה בשדה, את ההנחיה החד משמעית ללעוס אותם בהמראה ובנחיתה. ומייד מתחבר הזיכרון הזה להפרדה האכזרית של משפחתנו בטיסה ההיא בשל מצוקת מקומות, ולקבוצה של צעירים אמריקאים שהתפצלה כדי לאפשר לנו להתאחד, מסבירים לנו את נדיבותם, לכבוד הארבעה ביולי.

למשך כמה רגעים, לפני קצת יותר מעשור הצלחתי להשלות את עצמי, רצף של טיסות במרווחים של חודשיים עד חצי שנה זו מזו פיתו אותי להאמין שאני נמצא בצידה הטוב של הגלובליזציה, ילד קוסמופוליטי מזדקן שנמלי תעופה ואכסניות פזורות הם בית שני עבורו, אבל גם מלונות נעימים ומפנקים אינם זרים לו לחלוטין. אחרים קיבלו את התחושה הזו בסין, בהודו, או באוסטרליה, אני קיבלתי אותה בלונדון, ובניו-אורלינס, עם חותמת אישור סופית בפורטסמות', כששרה קרקנל מסיינט אטיין נופפה מהבמה לשלום ל"חברים שהגיעו מישראל במיוחד להופעה". אבל בדיוק אז זה נגמר, צירוף הנסיבות שהיה אחראי אז לחמש טיסות בתוך פחות משנה, כל אחת שונה במפגיע מקודמתה, התפוגג, שוב נקשרתי לארץ, טיסות חזרו לתדירות נמוכה יותר, למדתי שלכל טיסה יש את חותם הפחמן שלה, שבין אם אתה טס עשר פעמים בשנה במחלקת עסקים לבורסה של לונדון עם תיק ג'יימס בונד ובין אם אתה חוצה את העולם עם תרמיל כדי לבקר בפינות נסתרות של וייטנאם אתה שותף להמשך ההרס של כדור הארץ, ושאין לך הרבה ברירה בסופו של דבר.

הרגעים ההם נפתחו, גם אם עוד לא יכולתי לנחש אז את התפניות שיולידו את הטיסות הבאות, בגיחה של שבוע ללונדון, פסח, בדיוק לפני אחת עשרה שנים. על הדשא בקנסינגטון, עם עותקים של הגרדיאן ושל הטיים-אאוט, מצאתי שההופעה היחידה כמעט שעניינה אותי באותו שבוע היא של מריאן פיית'פול, הופעה מהסוג שנערך בהיכל תרבות כזה או אחר, ולא במועדון. מנצ'סר יונייטד שיחקה בשבוע ההוא מול באיירן מינכן במנצ'סטר, החלטתי לשים פעמיי לשם, אולי להוציא סכום מופקע ושערורייתי אצל ספסר על כרטיס שמלכתחילה עלה כמו הסכום הכולל שהקצבתי לעצמי לטיסה הזו, סביר יותר, חשבתי לעצמי, למצוא איזה פאב של אוהדים מקומיים, להצטרף אליהם לצפייה. באמצע הדרך, באיזו עיירה נטולת שם עצרה הרכבת, אני ויועץ הביטחון ההונג-קונגי אולצנו לרדת ממנה, יחד עם עוד כמה מאות אנשים, התראת פיגוע של ה-IRA. אחרי שעה של התלבטות והמתנה חזרתי ללונדון, בתחנת הרכבת קיבלתי את מחיר הכרטיס בחזרה, ובערב ישבתי בפאב לונדוני כדי לצפות במשחק. והיתה גם נסיעת רכבת לקיימברידג' ואיזה צרפתי צעיר שנידב את עצמו להיות המדריך שלי שם כיוון שחלקנו חדר באכסניה, וגרר אותי למועדון סטודנטים מגוחך משהו, ואיזה פרופסור לפיזיקה שנשלחתי לדבר איתו כדי להרהר באפשרויות לימודים עתידיות, ואחרי שמצאתי את הדלת והרהבתי להקיש עליה נודע לי שאת השבועות הקרובים הוא יעשה באוסטרליה. אבל מעל לכל הכשלונות הקטנים האלה ריחף חוסר היכולת שלי להתמודד עם הבדידות המוגברת והמועצמת, המבוכה שבישיבה לבד במסעדה או על הבר, מבוכה שהתפוגגה במהלך השבוע ההוא, שנוצחה לקראת סופו, שכבר לא היתה קיימת בטיסות הבאות שגדשו את השנה ההיא, ושנחלה את תבוסתה הסופית ביום וחצי של נהנתנות צרכנית נטולת רגשות אשם, עם הגילוי של חנויות יד שנייה, עם פיתוחו של טעם אופנתי ייחודי גם אם מוטל בספק, ועם העמסה של משקולות נייר בדמות ספרים על תיק הגב שלי.

אחת עשרה שנים אחר כך, בפרבר היי-טק מבודד ומנותק של בוסטון עם מסעדה אחת סבירה במרחק הליכה ותחנת דלק עם פיצוציה שנסגרת בעשר בערב, העובדה שעל הדשא ההוא בקנסינגטון ייחסתי את "זאת היא עיר משעממת, כן משעממת" ללונדון, נדמית כלעג לרש.

ואולי, בסופו של דבר, כל הכתיבה הזו נועדה עכשיו להדחיק את העובדה שהילד שחתם לפני עשרים שנים כמעט על עצומה נגד ניסויים בבעלי חיים, כשהוא לבוש בחולצה של גרינפיס, למרות שהתפכח מאז עד מאוד, לכשיקום בבוקר, יעשה את דרכו לחדר ניתוח שבו יעביר חלק ניכר מהימים הקרובים.

3 תגובות ל“משלי טיסות 1”

  1. יצא לי להיות במקומות קצת יותר נידחים מלונדון דווקא במקומות הללו, שם יש בקושי מסעדה נורמלית אחת נוצרות החוויות המעניינות ביותר. קצב החיים האיטי מאפשר להתבונן מסביב בצורה יותר מפוכחת. גם אני פעם הייתי מובך מעשיית דברים לבד, אבל למדתי שדווקא הלבד הזה מאפשר לך חופש מוחלט לעשות מה שאתה רוצה בכל רגע נתון וזה שאתה לבד לא אומר בהכרח שאתה בודד.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אין לי ממש זמן לענות כרגע, אבל כן, בסוף הנסיעה ההיא ללונדון בהחלט למדתי להעריך את הלבד הזה, לקח לי משהו כמו שבוע להתרגל אליו.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. […] מעין המשך של סדרה מאוד לא מתחייבת שהתחילה כאן. […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting