תודעה כוזבת

לפני שנה עברית אחת (מעוברת) כתבתי את הפוסט הזה, והפניתי בסופו לפוסט של יונית.

מוזר, אבל היתה לי אז תחושה שהמלים החריפות ההן של יונית יכולות לשנות מציאות.

הבוקר רציתי לקנות כלכליסט, רציתי לכתוב שחיפשתי בעיתון משהו של יונית. רציתי לכתוב משהו על זה שאפילו היא כבר לא כותבת שום דבר היום. אבל בבוקר הרידר בישר לי על פוסט חדש שלה. לא מאוד מפתיע, אבל הוא ספוג ייאוש, הרבה יותר מזה של שנה שעברה, ועדיין, חשוב לקרוא אותו, וחשוב להאמין שמלים יכולות לשנות מציאות. חשוב, אבל קשה, להאמין זאת אומרת.

כי לפני שנה בלוגלי עוד היה צעיר, ויחד עם בלוגלי גם איזו תחושה שיש כאן בלוגוספירה עברית ראויה, בוגרת יותר, אחראית יותר, כזו שיש טעם להתווכח בה על השאלה אם להתייצב בכיכר ולקרוא לאולמרט להתפטר, כזו שנותנת כבוד לעצמה, למלים, לרעיונות. אבל האשליה הזו הרי היתה חייבת להתפוגג.

עוד יש מקום למלים האלה, והן ראויות להיכתב, ולהיקרא, ולהיאמר, והן ראויות שנתווכח עליהן, בקול גדול, ובפוסטים וטרקבקים, והן ראויות להדהד, ולשנות מציאות. יש מקום בהחלט, אבל כוח אין.

וכמעט בלי קשר, ולצורך פוסט אחר חזרתי עכשיו לגיליון ישן ומרוט של פוליטיקה מנובמבר 88, הגיליון הראשון בשנה שבה הייתי מנוי עליו. 25 פלוס מינוס: סוף ה-80' קראו לו. וכל מיני כוכבי עיתונות עולים הוזמנו לשטוח בו את משנתם. היו שם חלקים נרחבים מנבחרת החלומות של 'חדשות', היה שם מאמר של יאיר לפיד, ואחר של רונית מטלון, ויצירת מופת של אמיר בנבג'י. והיה גם כותב אחד, צעיר במפגיע מכל השאר, בן 17 בסך הכל, מבוגר ממני בשנה אחת קטנה. אוהד פישוף, קראו לו, והקרדיט ידע לספר שהוא "סולן להקת 'נושאי המגבעת הירושלמית'". לגמרי לא במקרה בחר גדעון סאמט את המאמר של פישוף לפתוח את הגיליון ההוא.

כמו הבלוגוספירה הצעירה של לפני שנה, גם לפישוף של לפני עשרים, חשוב היה לזעוק. הוא עשה את זה בכישרון ובחן, וגם בתמימות ופרובוקטיביות של בן 17.

להלן רשימה בלתי גמורה של ההנחות שבזכותן, ובעצם באשמתן, עדיין לא מימשנו את הפוטנציאל האנושי הטמון בנו:

השואה: שקט. הבעת כאב וכעס. תתייחס אלי יפה, אתה שומע! היינו שם. תבין אותי. תפגין סלחנות, תקבל אותי כמו שאני ותדע שלי מגיע יותר בגלל מה שעשיתם לנו. מה? מה זאת אומרת? אז מה אם אני רק בן 14? לא שמעת על טראומת הדור השלישי? אז מה אם אני ממרוקו? זה העם שלי, אתה מבין? עכשיו אנחנו כבר לא פראיירים, אתם עוד תשמעו מאיתנו. תשלחו שגריר עם קצת כסף ונשק, אבל תדעו שזה לא יעזור לכם, אף פעם לא נסלח לכם, תמיד תהיו אנטישמים. לא שמעת על פוליקר?

וזה ממשיך אחר כך: הים, האדמה, העם הנבחר. רשימת התרוצים המוכרת. זה טקסט שיכול להיכתב רק מתוך נאיביות, רק לפני שלמדת עד כמה הכל נלעס ונאמר ומוחזר מבלי לשנות דבר. אבל היום פישוף הוא עורך אורח של סטודיו, גיליון ינואר-פברואר 2008, והוא כותב על עבודות הפרפורמנס של טצ'ינג שה (מרתק ומומלץ), ומראיין מרקוס קואוטס ואת דורית לויטה-הרטן (טרם קראתי). אני משער שבאופן כזה או אחר גם פה יש אמירה פוליטית, אבל היא נסתרת ומפותלת. פישוף, אחרי הכל, כבר לא בן שבע עשרה. בלוגלי אחרי הכל, כבר בן יותר משנה.

את המאמר ההוא בפוליטקה חותם פישוף בתרגום ל- I Believe של ה-Buzzcocks, אליו הוא מקדים את הפסקה הבאה

לבאזקוקס ופיט שלי שירי נערות נפלאים על החיים הקשים והיפים ועל כל התכונות שהופכות את הגיל הזה לכוח שרצוי לשמר כל החיים. אם כבר ערכתי תפנית לנימה אופטימית ומשתפכת, נחתום את סאגת הנעורים הנ"ל ב-"I Believe" של הבאזקוקס, שיר קצת דבילי וקצת אירוני, שאני מתייחס אחיו בחשיבות המנונית. עד כאן.

כמעט מילה במילה הוא מתאר את היחס שלי למאמר שלו מאז, לאמונה שמלים יכולות לשנות מציאות.

כוח שראוי לשמר כל החיים.