אז את מתיישבת לקרוא פוסט

עדכון: כיוון שבלוגלי וטראקבקים לא ממש עובדים ביחד, כדאי לציין ששרון פרסמה פוסט תגובה לפוסט הזה.

אז את מתיישבת לקרוא פוסט והוא כתוב בגוף שני, זכר, ותוך כדי קריאה את מתחילה לזוע באי-נחת, משהו מוזר בכל הסיטואציה הזו, ואת מתקשה להחליט מה בדיוק, ואיך לעזאזל צריך להתייחס אליה.

פוסטים בגוף ראשון זה קל, טריוויאלי כמעט, אני חושב. "קמתי, צחצחתי שיניים, הלכתי לבית ספר, שמתי את האייפוד על שאפל ושמעתי טוקיו הוטל", אולי בעצם "קראתי לאחרונה את פוקו (שוב) והבנתי משהו בסיסי שחמק ממני בפעמים הקודמות". גוף ראשון ובלוג הולכים ביחד מצויין. אבל גוף שני? מה אתה חושב לעצמך כשאתה בוחר לכתוב ככה? למה מי אתה?

רק שהם מתרבים לאחרונה, או שאולי זה רק אתה ששם אליהם לב פתאום, כי מצאת את עצמך כותב כמה כאלה. אז אתה מוצא את עצמך מהרהר בהם. מנסה להבין. מה קרה לי פתאום, מאיפה הם באים. למה יש לנו צורך בכתיבה הזו, שהיא לא ממש טבעית, אבל איכשהו היא כופה את עצמה עלינו. איך קורה שפוסטים שלמים נכתבים לי בראש כך, בגוף שני. ומה עם הקוראים, איך בדיוק הם אמורים להגיב.

אוניברסליזציה בגרוש 1: ספרי לי על תהליך היצירה

בטח יצא לכם פעם לראות את טל גורדון בערוץ 1, יושבת מול איזו זמרת צעירה בלוקיישן מגניב ומקורי לכאורה, מבקשת לשמוע מעט על תהליך היצירה. והזמרת הצעירה, כולה התרגשות לרגל החשיפה והתקליט החדש שזה עתה הגיע לחנויות מתלבטת לרגע או שניים ואז מתחילה לענות: "אין לזה ממש הסבר מסודר, אתה הולך ברחוב ופתאום נתקעת לך בראש שורה, ואז אתה ממהר הביתה ומתיישב לכתוב, ובלי שתשים לב כבר יש לך שיר". התיאור עצמו יכול להיות שונה מאוד בין דוגמה אחת לשנייה, אבל הפנייה הזו בגוף שני היא כמעט הכרחית. אז יש כאן שתי נשים שמדברות אחת עם השנייה, ראיון, ואף על פי כן, בלי שום סיבה ברורה בוחרת אחת מהן לפנות אל השנייה כאל איזה "אתה" אמורפי. היא הרי לא מתכוונת לטל גורדון, זה ברור, גם אם הייתה אומרת "את" לא הייתה מתכוונת לגורדון, ודאי לא כשהיא אומרת "אתה". בעצם, וזה הרי חלק מהשאלה מלכתחילה, היא מדברת על עצמה. אבל קצת קשה לה לדבר על עצמה, זמרת צעירה, שאף אחד לא ממש מכיר עדיין, אז היא עוברת לגוף שני. פתאום התיאור הזה, אישי וייחודי ככל שיהיה מקבל נופך אוניברסלי. "אתה" הוא עכשיו כל יוצר, כל אחד שיש לו יומרות להיות יוצר.

אוניברסליזציה בגרוש 2: אתה קם לצחצח שיניים

זה עובד מצויין גם בבלוגים. אתה הרי לא מהסוג שכותב פוסטים אישיים טרחניים. אפילו אין לך חשבון בטוויטר, או שהיה וזנחת אותו, ומתוך עקרון כבר שלושה חודשים לא שינית סטטוס בפייסבוק. אבל יום אחד אתה קם בבוקר לצחצח שיניים ומרגיש שהפעולה הזו היא משל קיומי עמוק, אתה מרגיש שהקצף שעולה עכשיו על לשונך הוא סמל למצב האנושי ולזרימת הזמן. מה תעשה עכשיו? הרי לא תוכל לכתוב פוסט "קמתי וצחצחתי שיניים", בשביל זה עזבת את ישראבלוג? בשביל זה בזבזת שבועות על הוורדפרס המחורבן הזה? קנית דומיין? רגע, אתה קולט פתאום, בגוף שני זה יישמע אחרת.

Conversational Media

אומרים שבלוגים זה פאסה. לא ממש ככה, רק שהתמונה הכוללת קצת יותר רחבה, יותר מורכבת. בלוגים הם רק אספקט אחד של המהפכה התקשורתית, עם מיקרובלוגינג ולייף-סטרימינג, וטוקבקים ורשתות חברתיות. לכל הבלגן הזה ביחד קוראים conversational media, ובבסיסו עומדת ההנחה, או ההבנה, שהתקשורת היא הדדית. פעם, אם כתבת בגוף שני היו לזה סיבות טובות (אולי כי כתבת מדריך שימוש לטלפון סלולרי: הכנס את הסוללה לשקע המיועד וסגור את המכסה עד להישמע הקליק). היום אתה כותב בגוף שני כי אתה מראש בדיאלוג עם הקורא הפוטנציאלי שלך, אתה מחכה לתגובה. נכון, טקסט נכתב תמיד מתוך הנחה של קורא, אבל לא באותה מיידיות ובאותה עוצמה שבה זה קורה היום.

It's six AM, do you know where you are?

If you know where you are turn to page 34

If you have no idea where you are turn to page 121

זאת בטח לא רשימה מלאה, אבל גם אם מביאים את זה בחשבון היא עדיין דלה במפתיע. ארבעים ספרים פחות או יותר שנכתבו בגוף שני. שניים מתוכם בסך הכל קראתי. על "אורות בוהקים, עיר גדולה" נאמר, כך קראתי, שהוא נכתב בגוף שני כדי לחזק את ההזדהות של הקורא. לא קונה את זה, מצטער. יש ז'אנר אחר שבו הכתיבה בגוף שני היא הכרחית, הז'אנר הזה בנוי כולו על כתיבה שכזו. אני מדבר על ספרי "אתה הגיבור", אם החלטות והוראות כמו אלה שבכותרת. לאורך הקריאה ב"אורות בוהקים", כמו גם בקריאה (ובכתיבה) של לא מעט פוסטים בגוף שני הרגשתי התכתבות עם הז'אנר הזה. הכתיבה בגוף שני מוצלחת במיוחד דווקא בתיאורים של השתלשלות אירועים במהלכה הדמות המתוארת מאבדת שליטה. דווקא כשאתה מחכה להפוגה הזו, לאפשרות לעבור לעמוד 34, לקטוע את המרדף קצר הנשימה הזה, דווקא אז אתה נזרק לתוכו הלאה, בכל הכוח. המרדף הזה, בגוף שני, מרוקן אותך, מתיש אותך. אני רץ בשדה התעופה, אפילו לא מספיק לנעול מחדש את הנעליים, אני יודע שזה מופרך, אני יודע שאני יכול לעצור, שטיסה חליפית עוד תגיע בשעות הקרובות, אבל אני כבר בתוך המרוץ הזה, אני לא באמת יכול לעצור. אז ערב או שניים אחר כך אני מתיישב לכתוב על זה פוסט, בגוף שני.

מי אמר לך שאת מוזרה?

יש עוד מקום שבו כתיבה בגוף שני היא טבעית, כמעט מתבקשת – שירי רוק. רק ששם קשה לא אחת לעקוב אחרי השיר, אולי זה רק הצורך להתאים מלים למוזיקה ולמשקל, אבל נדמה שאותה דמות יכולה לעבור בשורות בודדות מגוף ראשון לשני ולשלישי, בלי שזה יפריע למישהו. אולי זה בגלל שאלה נועדו מראש להיזעק על-ידי מעריצים בהופעות חיות, בחדרי מתבגרים עם פוסטרים על הקירות או באוטובוס של הטיול השנתי. אולי כי בשירים האלה הזמרת היא מלכתחילה רק השליח שמביא את השיר לקהל שיצעק אותו חזרה אליה "מי אמר לך שאת מוזרה?"*

אז אתה מתיישב לכתוב פוסט

כל העניין הזה של כתיבה בגוף שני בלבל אותו, אז הוא התיישב לכתוב פוסט פרגמנטרי על הנושא הזה ויצא ממנו מבולבל עוד יותר. אולי תוכלו אתם לעזור לו?

* יש גם, כמובן, ז'אנר של שירי מפתח, כאלה שנכתבים בגוף שני כיוון שיש להם נמען אמיתי שהמלים מכוונות אליו.

25 תגובות ל“אז את מתיישבת לקרוא פוסט”

  1. אני חושבת שיש בכתיבה הזו משהו יפה, כאילו שאתה מסתכל על עצמך מבחוץ ומנסה להבין משהו. כמובן שלא צריך to abuse it.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. ואת מודה – את חוטאת בכך לא מעט, אבל ככה זה אצלך בבלוג, מוזר ככל שיהיה (ומעצבן ככל שיהיה עבור קוראייך). אלא שעכשיו שמכריחים אותך לחשוב על זה מפורשות, את קולטת שבמידה מסויימת, זה משמש אותך בעיקר לתיאור של תהליכים שמובילים בסופו של דבר אל אותה נקודה (פיזית או מחשבתית) שעליה רצית לכתוב.

    (אבל זה איום ונורא בתגובות בבלוגים אז אולי מוטב שאפסיק)

    [להגיב לתגובה זו]

  3. חשבתי על כתיבה בגוף שני לא מעט בזמן האחרון. גם מפני שאישית, אני מוצא משהו מטריד בכתיבה בלוגית בסגנון כזה – אני רואה בה מעין רצון להיות לא מחויב לכתוב ולהרחיק אותו מהכותב, מה שקצת נוגד את רעיון כתיבת בלוגים אישיים בבסיסו, וגם מפני שכתבתי ממש לא מזמן עבודה פרו סמינריונית קצרה שעוסקת בחלקה בשאלה מדוע משחקים סיפוריים יפניים (דומים לספרי ההרפתקאה שאתה מדבר עליהם, אבל במחשב) כתובים דווקא בגוף ראשון ולא בגוף שני, בניגוד לעמיתיהם המערביים.

    המסקנה שלי (לאחר קריאת לא מעט חומר אקדמי בנושא) היא שגם אלה וגם אלה מנסים לגרום לקורא הזדהות פסיכולוגית עמוקה עם דמות הגיבור בספר או במשחק, אבל הגוף הראשון אפקטיבי בזה הרבה יותר: כשספר "אתה הגיבור" כתוב בגוף שני, בהכרח קיימת בשטח דמות נוספת, מספרת כל-יודעת שפונה אל השחקן/קורא. כתיבה בגוף ראשון משאירה את השחקן במצב אינטימי הרבה יותר עם הדמות אותה הוא אמור לגלם בסיפור, וגורמת לתגובה אמוציונלית הרבה יותר כשמגיע הרגע בו צריך לבחור דרך פעולה. אני חושב שזה תקף גם בכתיבה בבלוגים ובאינטרקצית כותב – מגיבים, אבל זה דורש עוד מחשבה.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. אדר: גם אני חושב שיש משהו יפה בכתיבה הזו, למרות שנדמה לי שזו יותר יומרה למבט חיצוני מאשר מבט חיצוני באמת.
    שרון: בשלב מסויים הרמתי ידיים והפסקתי לאסוף לינקים לפוסטים בגוף שני לצורך הכתיבה, לפני השלב הזה בהחלט היו שם כמה משלך. אבל כן, יש משהו בעניין התהליכי. זאת אומרת אני משער שנרגיש קצת טיפשים לכתוב "חשבתי ככה ואז ככה ואחר כך הבנתי שבעצם זה בכלל ככה", אבל בגוף שני זה משום מה יוצא טוב יותר.
    נו כן, היינו צריכים לדעת שתגיע תגובת גוף שני מתבקשת.
    אורן: מעניין מה שאתה מספר על היפנים, יש סיכוי לקבל את העבודה הזו (אם היא לא ארוכה מידי)?

    [להגיב לתגובה זו]

  5. אין בעיה. שביתת המרצים הובילה לדחיית הדדליין להגשת העבודה בכשלושה חודשים. כתוצאה מזה, ובשל העצלנות הטבעית שבי, העבודה נכתבה חודשיים וחצי לאחר עיקר המחשבה והמחקר בנושא, כשכבר שכחתי חצי מהדברים שרציתי לכתוב, ולכן זו אולי העבודה האקדמית החלשה ביותר שכתבתי עד עכשיו (חוץ מזה, כרגיל לא השקעתי מספיק זמן בהגהה). מצד שני, קיבלתי ציון גבוה להפליא, אז מה אני יודע. זו עבודת פרו"ס, ולכן קצרה מאוד.

    http://www.matsunoki.net/files/visual_novels.pdf

    [להגיב לתגובה זו]

  6. מה שקצת נוגד את רעיון כתיבת בלוגים אישיים בבסיסו

    אורן, באמת מזל, שאנו מדברים בסופו של דבר על בלוגים אישיים, ושעדיין יש בז'אנר/מדיום הזה די פלורליזם המאפשר לכותבים לבחור את הסגנון הרצוי והראוי בעיניהם, כמו גם עד כמה הם מוכנים לקרב את הקוראים אל מה שהם כותבים עליו, מבלי לקבל ממך אישור. אישית, נוח לי עם מה שאתה כנראה חושב עליו כעל "הרחקה" או "ניתוק" של קהל הקוראים. זה מעניק לי מרווח כלשהו שמפריד בין האני שלי, לבין האני שבבלוג.

    שחר, אכן, הכתיבה בגוף שני קצת מונעת ממני להרגיש שאחוז ניכר מהפוסטים שלי הם פוסטי "קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים, חשבתי מחשבות קיומיות מדכאות וצפיתי בעוד פרק של גלקטיקה." (ז"א, הם אכן כאלה, אבל לא רק, ולא כל הזמן. אני מקווה!) :mrgreen:

    [להגיב לתגובה זו]

  7. שחר, נכון שזה יכול להתפס כיומרה, אבל זו גם סוג של חולשה: כשכותבים יומן ציבורי שכזה ורוצים בכל זאת לדבר על רגשות, קל יותר להפוך את זה למעין סיפור, במקום לבוא ולומר: הרגשתי שאני תקועה, חשבתי שזה נגמר והנה זה התחיל שוב, וכאלה. זו כתיבה פחות מביכה, היא כאילו אומרת: כן, זה קרה לי, נורא קשה לי לדבר על זה, אבל אתם מבינים בעצם שזו אני. כזה. כאילו. וכו'.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. שרון, בהתחשב ביכולות ההבעה בכתב שלי, היום בו מישהו יצטרך לקבל ממני אישור לגבי כתיבה מכל סוג יהיה יום עצוב מאוד לתרבות האנושית.

    עניין כמו סגנון כתיבה הוא מהסובייקטיביים בין הנושאים עליהם אפשר לדבר. מחקר סטטיסטי מעמיק (זאת אומרת, מבט בתגובות כאן) מוכיחות שאני במיעוט, והרוב מוצא את הסגנון נעים לקריאה. מה לעשות. כל מה שאני יכול לכתוב עליו הוא תחושות הבטן הבלתי רציונליות שלי כשאני קורא טקסט בגוף שני, וזו, כמובן, לא שווה שום דבר לאף אחד חוץ מלי עצמי.

    [להגיב לתגובה זו]

  9. אורן: תודה רבה על העבודה, היא אכן קצרה מספיק כדי שאוכל לקרוא אותה בקרוב.
    אדר: אני חושב שאנחנו מתכוונים פחות או יותר לאותו דבר. יש במעבר הזה לגוף שני משהו שהופך את הטקסט, לכאורה, ובלי מאמץ, למשהו יותר אנליטי. בכל מקרה, גם אני כאמור, נוטה לכתוב כך מעת לעת, גם אם יש אלמנטים חלשים או יומרניים בכתיבה הזו.

    [להגיב לתגובה זו]

  10. מילא בגוף שני, אבל בהווה? בכל הזדמנות עריכתית שיש לי, אני הורגת טקסטים כאלה באלימות קשה. לא רק בלוגרים חולים במחלה הזו. מזל שאני לא צריכה לערוך בלוגים של אחרים :-)

    [להגיב לתגובה זו]

  11. 1. גוף שני הווה הוא אחד מהטריקים המנייריסטיים האלה שחצי-מדביקים ביחד טקסט שלא לגמרי עומד בפני עצמו ואיך לך (לך!) זמן/כוח לבשל אותו עוד קצת. זה מוסיף דרמה, כמו למספר את הפסקאות בסדר עולה. בעקרון אני מנסה להימנע. ולא ממש מצליחה.

    2. יש באתר "בלי פאניקה" סיפור מדע בדיוני נחמד בשם גוף שני הווה.

    3. הפרק האחרון של גלקטיקה ביעס לי את התחת. נראה שהם השאירו את העלילה שלהם במעיל השני.

    [להגיב לתגובה זו]

  12. http://readingmachine.co.il/home/books/1127994821
    ויש מי שעושה את זה בצורה כמעט מושלמת, ובאמת מצליח לגרום לך "להיות הגיבור"
    (ואני לא כותב את זה בגוף שני על עצמי P:)

    תובנות מעניינות ומפרות, תודה.

    [להגיב לתגובה זו]

  13. שתי מחשבות על גוף שני:
    – הקטע הכי מוזר בקריאה כאן היה הקטע בו אני כותבת מדריך שימוש לטלפון סלולרי ("אולי כי כתבת מדריך שימוש לטלפון סלולרי: הכנס את הסוללה לשקע המיועד וסגור את המכסה עד להישמע הקליק"). אני? מדריך? איבדת אותי. אני מוכנה להאמין לסיפורים על עצמי עד גבול מסוים. זה חייב להיות אוניברסלי כמו צחצוח שיניים, אחרת אני פתאום מרגישה ניכור.
    – אולי גוף שני נועד לקחת אותך מהסיטואציות הפשוטות ביותר אל סיטואציות קצת יותר מופרכות בלי שתרגיש ניכור. סיפור על איך נפלתי לבור יהיה מנוכר יותר מאשר סיפור על איך אתה הלכת ברחוב ופתאום נפלת לבור. כל עוד זה לא הזוי לחלוטין (הלכת ברחוב ופתאום חטפו אותך חייזרים, או פתאום כתבת מדריך שימוש לטלפון סלולרי).

    וגם- תודה רבה, מעניין לי.

    [להגיב לתגובה זו]

  14. רויטל ודורה: שתיכן כותבות מתוך ניסיון בעריכה מקצועית. אני מוכן לקבל את העובדה שעיתונאי שיגיש טקסט כזה, אלא אם הוא כוכב על ייערך באכזריות או יישלח לכתוב את הטקסט מחדש. השאלה היא אם הנחרצות הזו היא במקומה גם בכתיבה בבלוגים, אני חושב שלא.
    ינון: אני חושב שיש עוד כמה דוגמאות מוצלחות. שני הספרים מתוך הרשימה שיצא לי לקרוא עושים שימוש מוצלח מאוד בטכניקה הזו. על "אורות בוהקים" דיברתי כבר, ואני חושב שהשימוש בגוף שני מצליח ליצור בספר הזה תחושה של מחנק ודחיסות שאף צורת כתיבה אחרת לא היתה מצליחה ליצור. הספר שני שקראתי, Complicity של איאן בנקס, משלב לסרוגין פרקים שנכתבים בגוף ראשון\שלישי (אחד מהשניים, לא זוכר) ופרקים שנכתבים בגוף שני. פרקי הגוף השני מציבים את הקורא מאחורי עיניו של רוצח סדרתי אכזרי במיוחד, והפרקים האחרים מתחקים אחרי אחד החשודים המרכזיים בסדרת הרציחות הזו. המבנה מצליח לשמר את תעלומת זהותו של הרוצח ובמקביל לתאר כל צעד שלו במפורט. יש למבנה הזה גם אפקט רגשי חזק, בנקס אמר פעם שהוא בחר במעשי רצח אכזריים כל כך כדי ליצור משל לאכזריות של הכלכלה התאצ'ריסטית, הכתיבה בגוף שני מצליחה, חלקית לפחות, ליצור אצל הקורא תחושה של שותפות לאכזריות.
    efratw: דברים מוזרים נאלה כבר קרו. בנוגע לנקודה השנייה, יכול להיות שהיא תופסת לגבי ספרים שנכתבים בגוף שני, אני לא חושב שהיא נכונה לבלוגים, אבל אני צריך לחשוב על זה.
    וכמובן תודה, שמח שמעניין.

    [להגיב לתגובה זו]

  15. http://www.youtube.com/watch?v=4AKDw2hwi5I

    (זו, בערך, המסקנה הסופית של זרזיף תודעה על רציחות בגוף שני:
    החל בגנגסטר מס.1 עם פול בטאני כפסיכופט לונדוני צעיר בו המצלמה דווקא נמצאת בצד הסופג, עבור בסרט כלשהו [dark passage , ליתר דיוק] עם האמפרי בוגארט כאסיר נמלט שעשר הדקות הראשונות שלו מצולמות מנקודת המבט שלו וכלה – אחרי חיטוט בוויקיפדיה – בזה [lady in the lake]. כן, טוב, יש גם את המקרים בהם למצלמה יש איזשהו צידוק עלילתי – מ"איש נשך כלב" ועד "קלוברפילד" האיום והנורא, אבל הם {כמו רוב מה שכתוב בין הסוגריים, רלוונטיים בקושי}. "ימים משונים" עם כל השתלת נקודות המבט שלו הוא כבר סיפור אחר לגמרי)

    [להגיב לתגובה זו]

  16. מאת זו אני:

    הגוף השני יוצר תחושה של שיחה ואינטרקציה, לכן הוא צריך להיערך באכזריות מתוך
    כתבה בעיתון, ומאוד מתאים לבלוגים, שכל עניינם הוא שיחה.

    יש מעט רומנים ספרותיים שנכתבו בגוף שני, ואולי גם זה תורם לתחושה "שזה לא בסדר".

    למתעניינים בלבד:
    ברומן "אם בלילה חורפי נוסע" של איטלו קלווינו יש גלישה מפורסמת בין השימוש האוניברסלי, כמו ש- efratw כותבת, שמתחיל במשהו כמו "אז קנית ספר חדש" ומתאר איך הקורא פותח את הספר בכורסה הנוחה, לבין תיאור של מצב קונקרטי כשהקורא ברומן נתקל בעמודים חסרים, למרות שברומן האמיתי כולם נמצאים.

    עוד דוגמה – "איש ישן" של ג'ורג' פרק מתאר דיכאון של בחור צעיר בגוף שני. אבל בדיוק הגוף השני גורם לקורא להסס אם התיאורים הם מה שהדמות חושבת, או שיש פה מתאר זדוני שמלגלג עליה.

    [להגיב לתגובה זו]

  17. אני מתה על גוף שני. בגלל פרק (הי ינון, אני רואה שאנחנו ממש צריכים לייסד פורום מעריצי פרק. אני מציעה בתפוז. תחת עשו זאת במו ידיכם או משהו). אבל אני מסכימה עם דורה שזה יכול להיות מנייריסטי.
    ובעיקר בעיקר אני חושבת שבגוף שני יש משהו שהוא סמכותי. או שהדובר *יודע* מה מתרחש בעולם או שהוא מצווה על העולם. בספרות זה קשה לעשות את זה, כי זה לכאורה חץ שיוצא מן העולם הבדיוני אל העולם המציאותי. בבלוגים דווקא לא הבחנתי בזה כתופעה נפוצה. בכל מקרה, יש בזה משהו נעים, בפסיביות שזה מותיר בקורא. אבל זה בהחלט צריך להיעשות כהלכה. אחרת זה מעצבן נורא.

    [להגיב לתגובה זו]

  18. ועוד משהו אחרון: כדאי לקרוא טקסטים לפני שהורגים אותם באלימות, ועוד קשה. לכי תדעי, אולי יתווסף עוד גוף שלם לדברים שאת עורכת לך שם, ואולי אפילו, השם ישמור, יהיו כותבים שיידעו להשתמש במבנה כדי לתמוך בתוכן.

    [להגיב לתגובה זו]

  19. אתה מעולה אתה.
    תמיד נחמד גם לקבל תובנות על התנהלות חיינו הקבירנטיים על הדרך.
    גוף ראשון, שני שלישי
    דור 0.1, 0.2, 0.3
    לא משתנה, הרעיון נשאר אותו דבר. ;)

    [להגיב לתגובה זו]

  20. צדקת בהחלט כשהפנית לז'אנר שירי הרוק למתבגרות והמעבר בין גופים שמתחולל שם לרוב. אולי זה סוג של מקבילה טקסטואלית למודולציה, שגם היא משמשת בז'אנר הזה כמהלך של סחיטה רגשית ברורה ויעילה.

    [להגיב לתגובה זו]

  21. ק-ה: בלבלת אותי עוד יותר, ועכשיו אני תוהה אם הסרטים שדיברת עליהם שקולים לכתיבה בגוף ראשון, ואם כן, איך ייראה סרט שמנסה להמחיש כתיבה בגוף שני, אם זה אפשרי בכלל.
    זו אני: אין ספק שבלוגים מושתתים, חלקית לפחות, על שיחה, ושזה עומד ברקע של כתיבה בגוף שני. אבל אני חושב על פוסטים שבהם הגוף השני מתייחס בעצם לכותב עצמו ולא לקוראים, מאיפה בדיוק זה צומח.
    בנוגע לדוגמאות: לא זוכר כבר איזה ספר זה היה, אבל הקלווינו היחיד שניסיתי לקרוא איכזב אותי. יכול להיות שהגיע הזמן לנסות שוב.
    מיטל: אני מרגיש דווקא שכתיבה (בבלוגים) בגוף שני היא קצת ויתור על סמכות, איזו רמיזה למלים שנכתבות מבחוץ בלי שליטה מלאה של הכותב.
    אה, ותודיעי כשאת פותחת את הפורום הזה.
    ליאו: תודה רבה.
    מיכל: וואלה, אחלה הקבלה.

    [להגיב לתגובה זו]

  22. רויטל ודורה: שתיכן כותבות מתוך ניסיון בעריכה מקצועית. אני מוכן לקבל את העובדה שעיתונאי שיגיש טקסט כזה, אלא אם הוא כוכב על ייערך באכזריות או יישלח לכתוב את הטקסט מחדש. השאלה היא אם הנחרצות הזו היא במקומה גם בכתיבה בבלוגים, אני חושב שלא.

    מתוך נסיון כעורכת? חלילה. אולי נסיון ככותבת. כלומר, כי אני רואה את זה כהרגל רע שלי כשאני עושה את זה.

    ואני שונאת את זה בעיקר בבלוגים. אולי כי בבלוגים יש יותר סיכוי שזה נכתב ככה באמת בלי מחשבה ברגע של חולשה.

    [להגיב לתגובה זו]

  23. באיחור מה, שתי השערות מופרכות למחצה\לשלושה רבעים על קולנוע בגוף שני:
    הצורה הראשונה והפשטנית תהיה פניה של הדמות למצלמה – מפריס ביולר ב"שמתי ברז למורה" ועד ז'אן פול בלמונדו בעד כלות הנשימה
    http://www.youtube.com/watch?v=5XMy_5UIonI

    השניה תהיה צילום של קהל צופה בסרט, כמו למשל Goodbye Dragon Inn
    http://www.youtube.com/watch?v=i4-E2rygFww

    (האמת, חשבתי שדווקא ווייס-אובר בקולנוע הוא יותר מסמן של גוף ראשון מאשר נקודת מבט, אבל יכול להיות שפילם נואר אחד יותר מדי עירפל את שיקול דעתי)

    [להגיב לתגובה זו]

  24. […] אה, כן, מסיבות שהן די ברורות לי אבל טרם הצלחתי לנסחן לעצמי במדוייק בחרתי לכתוב את הסיפור בגוף שני. […]

  25. […] ויש רשתות חברתיות, ויש סטטוסים. ואז אתה מוצא את עצמך כותב פוסט בגוף שני,  אתה לא ממש מבין למה בגוף שני, אבל אתה כותב.   אז אתה […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting