זמן, חינוך

דובי הצליח להתניע דיון מסועף ומרתק סביב מקומו של החינוך בתהליך תיקון החברה הישראלית. אתם מוזמנים לעקוב אחרי התפתחות הדיון דרך בלוגדיבייט.

לי, כאמור, אין כרגע זמן להתפנות ולשטוח את עמדתי המלאה בעניין, ואף על פי כן, יש נקודה אחת שהעלה מודי כנגד הגישה של דובי, ולמרות שדובי כבר ענה לו כראוי, אני מרגיש צורך להוסיף משהו משלי.

מודי טען כנגד הזמן הארוך שדורש תהליך חינוכי, וזאת מול הזמן הקצר מאוד שעומד לרשותנו לטענתו. שני חלקי הטיעון הזה החזירו אותי באחת עשרים שנים לאחור, ל-1988.

הייתי אז פעיל במרכז החניכים של השומר הצעיר, גוף שנועד לתת לחניכים שהיו מעוניינים אפשרות להשפיע על פעילותה השוטפת של התנועה. אחת המשימות שעמדו בפנינו היתה בחירת הנושא המרכזי של שנת הפעילות הבאה. זה הנושא שאמור היה להוות את הבסיס לדיונים רעיוניים ולפעילות חברתית של השכבות הבוגרות יותר.

באופן טבעי ניטש אז ויכוח סוער בין שני מחנות – מצדדי הפוליטיקה מצד אחד, ומצדדי הדיון הפנימי מצד שני. מצדדי הפוליטיקה, ואני ביניהם, נטו לטענות מהסוג שהעלה מודי, אינתיפאדה משתוללת בחוץ, הכיבוש זה עתה חגג את שנתו העשרים, אין לנו זמן פנוי לעסוק בשאלות על תפקידה של תנועת הנוער במציאות משתנה, אנחנו חייבים לצאת לרחובות, חייבים לעשות משהו. מצדדי הדיון הפנימי מנגד הרגישו שהגיע הזמן לנסות ולהבין את מקומה של תנועת הנוער בדור שרק מיעוט זניח בתוכו ראה בה עיסוק ראוי, ומיעוט זניח בהרבה בחר בה כערוץ לפעילות שחורגת משתי פעולות שבועיות וטיולים בחופשות.

אם להודות על האמת, אני כבר לא זוכר מה היה שנושא שנבחר. אבל אני זוכר היטב את תחושת הדחיפות ההיא, את ההרגשה שעוד שנה של דיון פנימי היא כמו הזמנה אישית לאפוקליפסה שתגיע אם לא נדאג למלא את הרחובות.

עשרים שנים חלפו, המדינה עוד כאן, במצב שהוא רע יותר בחלקים מסויימים, וטוב יותר בחלקים אחרים. אבל היום ברור לי שנבואות הזעם שלנו אז היו שגויות*, אין טעם למהר ולנופף בסופה הקרב של מדינת ישראל בכל פעם. גם כיוון שמדובר בטענה שגויה, וגם כיוון שהיא מעקרת כל אפשרות לדיון שקול ורציני יותר.

עשרים שנים חלפו מאז האינתיפאדה הראשונה כאמור, אלה עשרים שנים שבהן אפשר היה להשקיע בחינוך ולקבל היום דור של מצביעים שקולים ובונים יותר. אבל אז נראה היה דחוף הרבה יותר לצעוק בגרון ניחר "שתי מדינות לשני עמים", או לחילופין לעודד את חיילי צה"ל לשבור ידיים ורגליים.

אז נכון שחינוך הוא השקעה לטווח ארוך, אבל מי שלא מאמין שעומד לרשותנו הזמן הדרוש לתהליכים כאלה יכול כבר עכשיו להרים ידיים.

* באותה שנה נחגגו כאן בהדר רב ארבעים שנות המדינה, אני בהומור שחור מהסוג שבטענותיו של מודי טענתי בכל הזדמנות שהחגיגות הראוותניות נערכות עכשיו כיוון שלאף אחד לא ברור אם נגיע לחגיוגת החמישים. כשהפכה הבדיחה (הלא מוצלחת) הזו לשחוקה טרחתי לחדד אותה ולהחליף את החמישים בארבעים ואחת, והרגשתי חתרני להפליא.

8 תגובות ל“זמן, חינוך”

  1. והאפוקליפסה לא הגיעה?

    [להגיב לתגובה זו]

  2. "היום ברור לי שנבואות הזעם שלנו אז היו שגויות"
    "מי שלא מאמין שעומד לרשותנו הזמן הדרוש לתהליכים כאלה יכול כבר עכשיו להרים ידיים."

    הבאת טענות מעניינות, שראוי לבחון באופן יסודי.

    ברור שלפני עשרים שנה טעית. לא הערכת נכון את האיומים על ישראל, את היחס בין איומים חיצוניים לפנימיים, את יחסי הכוחות בין ישראל לבין הפלשתינים (שנתפסו כאיום מרכזי), לא צפית את היקפה והשפעותיה של העליה מבריה"מ ולא את סקאלת הזמנים של תהליכים שונים – בל נשכח שעשרים שנה הן תקופה קצרה משמעותית מתקופת כליאתו של נלסון מנדלה, למשל. כל זה לא מפתיע אם זוכרים שבזמנו היית נער בשנות העשרה לחייו. אין ולא יכולה להיות דרך להקיש מכך על הערכות המצב שלך ושל בני גילך היום, ולא כל שכן על המצב העכשווי עצמו.

    אשר למי שלא מאמין: יש דרכי פעולה רבות שהן בתחום הביניים שבין להתפקד למפלגת העבודה בכדי להעלותה לשלטון ולהעמיד (בד בבד) את החינוך לסדר יום אזרחי (דמוקרטי? ליברלי? הומאני?) בראש מעייניה, לבין להרים ידיים. אף על פי כן, לצורך העניין נניח שאילה שתי האפשרויות היחידות. בכדי שאפשר יהיה לייחס לאמונה שלך ש"יש זמן" משמעות שמעבר למשאלת לב עליה להיות ברת הפרכה בנסיבות כלשהן.

    השאלה היא, אם כן, האם ישנם תנאים שקיומם יוביל אותך למסקנה הבלתי נמנעת שכנראה אין יותר זמן והנחת העבודה צריכה להיות שסיכויי ההצלחה קלושים. אם תנאים כאילה קיימים – מהם? האם תכין את המשפחה לאפשרות של מלחמת אזרחים ממושכת אם לא תהיה מדינה פלשתינאית עוד 10 שנים? 20 שנה? אם הרצון הפלשתינאי במדינה לצד ישראל יהיה מאד לא פופולרי או ממש לא קיים? האם תמשיך לקוות שגירסה ליברלית של מפלגת העבודה תנחיל לעם את סדר היום שלה אם יהיה לגוש הימין-דתיים יהיה רוב מוצק של 70 חכ"ים? 80? אם מספר החוקים הגזעניים בספר החוקים הישראלי יהיה תלת-סיפרתי? אם ה-OECD ידרג את החינוך והרווחה בישראל במקום נמוך מזה של מקסיקו? אם כמות האקדמאים הישראלים שהיגרו לחו"ל תהיה כפולה מכמותם בישראל? פי 10 אולי? אם היהודים החילונים יהוו מיעוט של 30% בתחום השליטה של מדינתם? 20%? אם מפלגת העבודה מצטמק ל-10 חכ"ים? 5? אם ירושלים (מיקרו-קוסמוס של ישראל) תאבד את המעמד הבינוני ותתקיים מנדבות או רק אם היא תעלה בלהבות?

    מהו הקו האדום שלך? הקו שאתה אומר לעצמך היום, מראש, שאם ישראל תגיע אליו אז האיזון בין הסיכויים לסיכונים בהכרח מכתיב זניחה של המאמץ הלאומי ופעילות נמרצת מטעמי יצר השרדות ברמת הפרט?

    [להגיב לתגובה זו]

  3. Erratum:

    "היהודים החילונים" צ"ל החילונים.

    "מצטמק" צ"ל תצטמק.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. מודי: במילה אחת: לא. בקצת יותר מלים, ראה את תשובתי לסיימון.
    סיימון: תודה רבה על התגובה מעוררת המחשבה שלך. אין לי כרגע זמן לנסח תשובה מלאה אבל אין ספק שאתה נוגע בנקודות קריטיות. בכל מקרה הזכרת לי את הפוסט הישן הזה של איתמר שאלתיאל ואת הדיון שהתפתח סביבו.
    לענייננו, אני חושב שיש קווים אדומים, ודאי שיש רגע שהוא בגדר "מאוחר מידי" (למרות שרק בדיעבד אפשר לדעת את זה), אבל פעילות לשינוי צריכה להתקיים תמיד כאילו יש זמן, שאם לא כן, באמת כבר אפשר להרים ידיים.
    התגובה של מודי כאן למעלה היא בדיוק מה שמוכיח לי את הרעיון הבסיסי שלי. מודי מזהיר שאין לנו חמש עשרה שנים, זו טענה לגיטימית, אבל אז, כשאני חוזר עשרים שנים לאחור הוא ממהר לטעון שהאפוקליפסה כבר קרתה, ושאנחנו אחריה. זה בדיוק הלוך הרוחות שאני מנסה לצאת נגדו.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. "זה בדיוק הלוך הרוחות שאני מנסה לצאת נגדו. "
    זה בסדר גמור, אבל כמעט איש קש (כמעט – כי במיקרה זה איש הקש באמת קיים). אני מקבל כמובן באליו שמודי בתגובה הנ"ל ואתה-של-1988 טוענים טענה שגויה. ברור גם שההחלטה אם יש עוד זמן או לא היא אישית, ונשענת במידה רבה על אינטואיציה וניחוש. מצד שני, אם גם מודי טועה וגם אתה מביע עמדה שנמנעת בהגדרה מהתמודדות עם המציאות, כלאמר תמיד חסינה בפני הפרכה, אז לטעמי something is left to be desired.
    אתה לא חייב לי תשובה, אבל אם תרצה לחשוב על זה אז הזמן אינו דוחק. התשובה אף לא חייבת להינתן בתגובה אחת, אלא יכולה לפרנס דיון. כל עוד בירור הנקודה הזאת מעניין אותך, כמובן.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. אני מסכימה שצריך להשקיע בחינוך כבר עכשיו כדי שנוכל לראות את הפירות אחר כך. רק הערה קטנה, בנוסף לחינוך (ולא רק בבית הספר, אלא חינוך מקיף חברה), צריך לבצע כמה שינויים מרחיקי לכת במערכת השלטונית שלנו – כגון הפרדת דת ומדינה.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. Sir Simon: אני חושש שלא ניסחתי את עצמי היטב. אני לא מנסה להימנע מהתמודדות עם המציאות, או לפחות לא חושב שזה מה שאני טוען. הייתי שמח להיכנס לדיון ארוך ואולי אנסה לעורר את הנושא בהזדמנות אחרת מחדש. אני חושב שהטענה שלי, בקווים כלליים, היא שמה שיצרנו אז (ב-1988) זו קבוצה של אנשים שהיתה מוכנה לקחת על עצמה תפקיד חברתי וקיבלה את התחושה שעשייה פוליטית היא (בעיקר) התייצבות להפגנות, ולא משהו רחב יותר שאמור ללוות אותך גם בשגרה. גם עכשיו אני חושש שטענות על הבעייתיות שבהשקעה בחינוך ימשיכו לגדל דור שהור בעיקר ציני מאוד כלפי כל מה שקשור לעשייה חברתית ופוליטית.
    efyska: שוב, לא התנסחתי היטב, בעיקר בגלל שנכנסתי לתוך ויכוח גדול וענף והתייחסתי רק לפינה אחת, קטנה מאוד, שלו. אני מסכים איתך במאה אחוזים.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. שחר:
    OK.
    It doesn't have to be now but I am still genuinely interested in the possibility of establishing a "red line"' or an experimental test if you will. In your language – I would like to explore if there is possibly a set of observables that should convince you (/me/others) that the likelihood of a pending disaster is significant enough to demand action beyond or in parallel or in stead of attempts to long term dealings with the perceived root causes of the problem.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting