זה הוא כלל חשוב, חשוב הוא במיוחד

מבוא קצקצר: ב'הרהורים של אבא' נוהגים נתאי (בדרך כלל) ונדב (קצת פחות) לשלב מעת לעת פוסטים של ביקורת תרבות לילדים (פרויקט מיץ פטל הוא כמובן דוגמא מוצלחת ומשעשעת במיוחד, גם אם את הדחיפה הסופית קיבלתי דווקא מפוסט החרפות המוצדק למדי של נתאי על דורה, ומההרהור הקודר מעט של נדב על אריה בלילות). כיוון שחלק ניכר מצריכת התרבות שלי מופנה גם הוא לאפיקים דומים התקנאתי בשניים והחלטתי לפתוח במסורת דומה. אם ה-Windows Live Writer היה תומך בהוספת תגיות הייתי מאגד את הפוסטים האלה תחת "אובדן האינסטינקט ההורי" בינתיים הם סתם יצוצו להם מעת לעת.

כמה מלים טובות (לפני הביקורת): בשנה האחרונה התעשרה ספריית ה-DVD של תמר בלא מעט כותרים של 'התיאטרון שלנו', כולם הפקות מוצלחות ומושקעות, מהסוג שנהוג לומר עליו שהוא "נותן כבוד לילדים ולהורים ואינו מזלזל באינטלגנציה שלהם", ובצדק. בניגוד ללא מעט כותרים אחרים אלה גם נקיים מפרסומות ומתוכן שיווקי (רשימת כותרים: 'בנצי', 'דירה להשכיר', 'חלומות של חתולים', 'איה, אאוץ', אווה', 'בגדי המלך החדשים', 'הדייג ודג הזהב', כולם מומלצים במידה זו או אחרת).

מבוא מסוג שונה:

"The rich are different from you and me." — F. Scott Fitzgerald

"Yes, they have more money." — Ernest Hemingway

אני אוהב את הדיאלוג הקצרצר והשנון הזה של שני ענקי ספרות אמריקאים, שתי השורות הקצרות האלה מחזיקות כל כך הרבה, שאפשר לדון בהן שעות. מצד אחד יש את הטענה הנוגה והעגמומית משהו של פיצג'ראלד שאולי מבכה את קשייו עם מחלתה של זלדה, ומהצד השני יש את החספוס הגברי של המניגווי שלא מוכן לשמוע את כל הבולשיט הזה. רק שמנגד עומדות היצירות המרכזיות של פיצג'ראלד שדווקא טוענות את ההפך הגמור, שמצליחות להציג את העשירים כפגיעים ועלובים בדיוק כמונו, ואת הרוח שנושבת דרך זכרונותיו של המינגווי (בין אם האמיתיים ב-A Moveable Feast ובין אם מעובדים לרומן) שדווקא מהם נושבת איזו קנאה עמוקה בעושר הבלתי מושג.

עכשיו אפשר להתחיל:

את סיפור הדייג ודג הזהב כולם מכירים (אם לא, אפשר לקרוא כאן), גם המסר בסופו של דבר מוכר היטב, וחיובי בעיקרו, משהו לטובת הסתפקות במועט, גינוי גדול לחמדנות. כמו שכבר נכתב בביקורת אחרת, ההפקה של התיאטרון שלנו משחררת את הסיפור מאחת מנקודות התורפה שלו, הצבתה של אשת הדייג כאיזו ליידי מקבת חסרת גבולות אל מול הדייג התמים ומציגה תמונה מאוזנת של שני בני זוג שגולשים בלי משים במדרון חלקלק של תאוות ממון ושררה עד שהם חוצים גבול אחד מיותר ומאבדים הכל.

עד כאן הכל טוב ויפה.

אבל כמו שקורה בלא מעט יצירות לילדים, בצמוד למסר חינוכי חיובי מגיעה, כמעט מבלי משים, גם בשורה שמרנית להבהיל. מוסר ההשכל של הסיפור מוצג בפני הקהל בשיר שמופיע פעם ראשונה כדיאלוג בין המספרת לבין דג הזהב, וחוזר כשיר הסיום של ההצגה בשינויים קלים ובהשתתפות כל השחקנים. פעם אחר פעם חוזר משפט המפתח "זה הוא כלל חשוב, חשוב הוא במיוחד, האושר נמצא בליבו של כל אחד". בין פעם אחת לאחרת מתנהל דיון בשאלה האם דג זהב ממלא משאלות הוא המפתח לאושר, דיון שמסוכם בתשובה שלילית נחרצת "לא, לא, לא, לא אז לא". גם זה עוד בסדר. כדי להמחיש את הנקודה חוזר שלוש פעמים מבנה של תקבולת משלימה, ובכל פעם יש בה ערוב של שתי דוגמאות שונות.

  • "כסף לא יהפוך אותך מאושרת\ זהב לא יהפוך כל אחת להיות גברת"
    שימו לב, המשפט הראשון הוא טריוויאלי כמעט, חזרה פשוטה על המסר העיקרי, אבל במשפט השני כבר יש צרימה. למשפט הזה מתלווה הנחה שיש משהו אינהרנטי ב"היות גברת", משהו שהוא מעבר למה שזהב יכול להקנות לך. הבעיה, אם כן, היא לאו דווקא ברצון להיות גברת, אלא בעובדה שלא כל אחת יכולה להיות גברת. אשת הדייג למשל, לא תדע לנהוג בשיקול דעת ובהגיון כשתקבל את הזהב, פשוט כי היא אינה בנויה להיות גברת.
  • "כסף לא יהפוך אותך מאושר\ וחליפה לא תהפוך כל קבצן למהודר"
    שוב, ובמשנה תוקף, משהו צורם כאן. אחרי הכל, חליפה היא בדיוק כל מה שצריך כדי להפוך מישהו למהודר. אבל לא כאן. כי הקבצן, אתם מבינים, הרי לא יידע לקשור את העניבה כראוי, החליפה לעולם לא תשב עליו היטב. אין מה לעשות, הדר שמור למי שהינו "מהודר" מראש, ולא ניתן לקנייה.
  • אם עד עכשיו אפשר לחשוד בי בקטנונויות ובפשפוש בזוטות שימו לב לגירסא הבאה שמופיעה בשיר הסיום בלבד, לקרוא ולא להאמין.
    "כסף לא יהפוך אתכם עשירים\ זהב לא יהפוך אתכם מאושרים"
    אין לי ממש מה להוסיף, המינגווי כבר אמר את זה לפניי.

כמו אתוס העבודה הקשה הקפיטליסטי-פרוטסטנטי, ואולי דווקא כמו רעיון הסדר הטבעי של הקתוליות בימי הביניים, יוצא מהמחזה הזה, יחד עם כל הרעיונות החיוביים גם מסר מסוכן לפיו יש מי שראוי לו להיות עשיר או מהודר, יש מי שמתאים לה להיות גברת, ואילו אתם, ילדים קטנים, דעו מראש שהדרך לשם חסומה בפניכם. שלוש שורות שאולי נכנסו רק כדי להעשיר את מבנה השיר שומטות, כמעט לחלוטין, את הצידוק המוסרי של ההצגה הזו. חבל.

5 תגובות ל“זה הוא כלל חשוב, חשוב הוא במיוחד”

  1. אני יוצא כאן הקטנוני וחסר התרבות, אבל אחרי שנתת לי כל כך הרבה קרדיט מותר:
    בווינדוז לייב רייטר, יש למטה מימין – ליד Set Publish Date – שני חיצים קטנים שמצביעים למעלה. לוחצים עליהם ונפתחים 'שדות נוספים'. אחד מהם הוא Keywords, ובוורדפרס הוא הופך לתגיות.

    אבל פוסט מעולה. ואני חייב לנסות את הסדרה הזו – היא נשמעת טובה.
    (למרות שעכשיו אנחנו בענייני החיים\היה היה, שהם רמה בפני עצמם, אבל הם יכולים לפרנס גדוד של מבקרי תרבות במשרה מלאה, במיוחד בהיבט המגדרי)

    [להגיב לתגובה זו]

  2. מצויין (כמה אינטואיטיבי). כבר חודשים שאני מוותר על התגיות בגלל העצלות שמנעה ממני פתיחה מחודשת של הפוסטים המפורסמים לעריכה.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. שגיא: אין ספק, וגם ציינתי, שהפקות התיאטרון שלנו עולות על הרבה ממה שמוגש לילדינו. אבל דווקא בגלל זה אני רגיש מעט יותר למה שיכול להישמע כניואנסים. באופן דומה אני מרגיש לא אחת צרימות בסיפורים שאמורים ללמד אותנו על סובלנות ועל קבלת האחר, אבל חוטאים במגוון חטאים בדרך (פוסט עתידי: מהברווזון המכוער ועד האריה הרעמתן). הם מרגיזים אותי כי על פניו הם נראים חיוביים ולכן כשמסר בעייתי מתגנב לתוכם אני רגיש הרבה יותר. מפסטיבל גיבורי על אין לי ציפיות של ממש מלכתחילה (ובכל זאת הבדיחה של ציפי שביט היא פריצה של כל גבולות ההגינות וההגיון).
    נדב: "היה היה" מחכה אצלנו לגיל מתקדם מעט יותר, בינתיים לא תפס.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. בני כמה אתם?
    אצלנו בגיל חמש זה להיט היסטרי (כמו שאפשר להבין מתיאורי האדם הקדמון של ניתאי אצלנו). הקטנים פחות מתלהבים, אבל רואים בחדווה ומשחקים אחר כך עם הגדולים.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting