דרכים שלא נבחרו 1: חיי כגרפיקאי מפוספס

בעקבות הוידוי של 'המגדלור' (ותודה לשמה!) החלטתי לפצוח בסדרת וידויים על חלומות משלי שפזורים חסרי רוח חיים לצידי הדרך שבה פסעתי, כל חלום כזה שוכב דומם לצד איזה צומת שבו בחרתי להמשיך במסלול ידוע מראש במקום לפסוע מעט הצידה, לבדוק אפשרות אחרת, על חלקם אני מצטער, על חלקם לא, אבל תמיד אני נמשך להרהורי "מה היה אילו", ברוכים הבאים לקטלוג החלומות שנזנחו.

את ההשראה המיידית לפוסט הראשון בסדרה קיבלתי מוידוי אחר, זה של אח"י דק"ר. די במבט חטוף לכיוון ההדר של הבלוג הזה כדי להבהיר לכל בר-דעת שגם אני בגדר ברווז צולע בכל הנוגע לתוכנות גרפיות. אם להודות על האמת, במקרה של ההדר זה נובע בעיקר מעצלות, ומחוסר היכולת להניח אצבעות על עותק חוקי או אפילו חוקי למחצה של פוטושופ לצורכי עיצוב. אבל גם לו היה עותק כזה עומד לרשותי ספק רב עד כמה היתה התוצאה משתנה. פעם, למשך כמה רגעים, כל זה היה אמור להיראות אחרת.

כדי לקבל איזו מסגרת זמנים כדאי לציין שהילדים שנולדו במקביל לחלומות הגרפיקה שלי כבר הספיקו לעלות לתורה. הייתי אז קצין שלישות לקראת שחרור, בעקבות איזה משבר שעבר עליי הוחלט להביא לי מחליף כמה חודשים מוקדם מהמתוכנן (לא תאמינו מי זה היה) וכך יצא שהיה לי לא מעט זמן פנוי שנוצל בדרכים מגוונות, על אחת מהן לפחות עוד ארחיב בהמשך הסדרה הזו. את הזמן הפנוי שלי החליט מישהו למעלה לנצל לצורך שריפה של עודפי תקציב על הפקת חוברת כרומו מפוארת שתחולק לקציני שלישות צעירים ותציג בפניהם את האטרקציות האינסופיות של הקריירה הצבאית האפרורית שמחכה להם.

עד לאותו רגע ההכרות שלי עם עולם הגרפיקה התמצתה בחיילת יחידה בענף שלנו עם כשרון איור, כתב יד יפה ויכולת להפיק כרזות מינימליסטיות על המקינטוש היחיד ששכן אחר כבוד בצריף ייעודי באחת מפינות הבסיס. פתאום מצאתי את עצמי נוסע באוטובוסים ומכתת רגליים לכל מיני בתי דפוס ומשרדי עיצוב על הגבול שבין תל אביב ליפו. היה משהו משכר בניגוד החריף בין שורת המוסכים והמפעלים לאורך הרחובות ההם לבין החללים המעוצבים ומוארי הנאון שנגלו מאחורי הדלתות שנפתחו בפניי. עוד יותר מזה היה משהו משכר בתהום הבלתי אפשרית שהיתה פעורה בין השגרה המשמימה שלי בבסיס עורפי טיפוסי לבין החיים הסוערים שנרמזו לי מתוך הצהרות אופנתיות ונרקוטיות של אמני פוטושופ שנראו כאילו פסעו מתוך מציאות אחרת.

כמה חודשים אחר כך, חוגג את האזרחות הטרייה שלי בסיבוב חסר מטרה בדיזנגוף סנטר גיליתי את 'אחד לאחד', אז בית ספר ייחודי ללימודי גרפיקה ממוחשבת. לקחתי עלון פרסומי והנחתי שלא אעשה איתו כלום. דווקא עשיתי. זה לקח עוד כמה חודשים, אבל בוקר אחד שטען אותי במצב רוח חיובי במיוחד התייצבתי שם ונפרדתי מסכום שנראה לי מפלצתי כדי ללמוד Freehand ו-Photoshop. ההיכרות המוקדמת שלי עם התחום, גם אם הייתה מצומצמת, הספיקה כדי שאתקדם בקצב טוב, מהר מאוד עברתי לחלקים המתקדמים יותר של תכנית הלימודים. מבטים חטופים לצדדים הבהירו לי שתיק העבודות הקטן שיצרתי עומד בכבוד מול אלה של התלמידים האחרים. במקביל עמדתי כבר לסיים סמסטר שני של לימודים, והתחלתי לחשוב על עבודה במשרה חלקית.

מישהו עם קצת קשרים סידר לי ראיון עבודה במקומון התנועה הקיבוצית של 'ידיעות תקשורת'. זה כבר נשמע לא טוב, נכון? אז כן, היה ברור לי שזה לא מונדו 2000, שלא ייתנו לי להשתולל עם עיצובים פראיים בכל כתבה, לפעמים אפילו על חשבון הקריאות שלה. זה גם לא Wired עם העיצוב המעט יותר שמרני שלו (כן, אלה היו המודלים אליהם לטשתי עיניים), אבל גם זו התחלה, אחרי הכל גם עם תמונת השער של מקומון כזה אפשר להתפרע, להתחיל ולעבות את תיק העבודות שלי. הגעתי לראיון קצר של כמה דקות, ובסופו סוג של מבחן מעשי. ואז זה היכה בי. אני, שדימיינתי את עצמי מביא שפה גרפית עדכנית ממגזינים מובילים, שכבר תכננתי עיצובים מסעירים לעטיפות דיסקים של אמנים אהובים, שהייתי תלמיד מצטיין, נדרשתי לעבוד על הגרפיקה של מודעות דרושים. כן, כן, מודעות דרושים. כיוון שלוח העיתון כולל מודעות מלים בתשלום, וכיוון שיש כאלה שמשלמים מעט יותר כדי שהמודעה שלהם תבלוט הייתי אמור אני להיות אחראי על עיצובם הגרפי של מלבנים קטנים ומסעירים עם טקסטים בסגנון "לקיבוץ גדול בצפון דרוש מכונאי טרקטורים עם ניסיון". השלמתי את מודעת הניסיון בחוסר חשק והודעתי שבעצם שעות העבודה לא יתאימו לי ברגע שיתחילו הלימודים. בקיץ כבר חיפשתי עבודות בהתאם למסלול הלימודים שלי ופסעתי לתוך עולם ההיי-טק בפעם הראשונה.

היום אני יודע שלא היה שום דבר מרושע בהצעת העבודה ההיא, ששם פחות או יותר צריך להתחיל, אבל האכזבה ההיא עוד תקועה לי בגרון. אני לא חושב שאני מצטער על ההחלטה שקיבלתי אז, אבל כשאני נזכר באנשים אחרים שהיכרתי אז, שנכנסו לעבודה בעולם התקשורת בערך באותה תקופה דרך עבודות נוראיות בהרבה בארכיוני עיתונים למשל, ורואה לאן הם הצליחו להגיע כעבור כמה שנים, ברור לי שאם הייתי אומר אז כן הייתי יכול לעשות דרך ארוכה ומעניינת. אם יש מוסר השכל לסיפור הזה הוא רלוונטי לקוראים צעירים של הבלוג הזה, אם יש כאלה, גם חלומות גדולים עוברים דרך עבודת נמלים – קשה, מעצבנת, ובעיקר משעממת. זו לא סיבה לוותר עליהם.

הכותרת לסדרת הפוסטים הזו היא כמובן פראפרזה על שירו המופתי של רוברט פרוסט, למי שלא קרא מאז הבגרות באנגלית, מומלץ מאוד.

דממה דקה ל“דרכים שלא נבחרו 1: חיי כגרפיקאי מפוספס”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting