sic transit III
10 ביול, 2008
זהו זה. את שני מושבי הבוקר של מחר כבר אחמיץ בדרך לטיסה הביתה. בשעה שיישמעו דברי הסיכום של מארגני הכנס ורשימה אינסופית של תודות תינשא אני כבר אהיה באוויר.
זה לא באמת הסוף, כמה חודשים של עבודה מאומצת עוד מחכים לי עד שהכל באמת יהיה מאחוריי, אבל גם לסיום הקטן הזה מתלווה תחושה של סוף. כבר לא אשב באולם הרצאות כדי לשמוע על בעיה חדשה-ישנה או על התקדמות מינורית בדרך לפתרונה.
לפני לא כל כך הרבה שנים (גם אם יותר שנים משסביר היה שתעבורנה) כשרק נכנסתי לתחום היו כל כך הרבה בעיות שיכולתי לדמיין את עצמי מסתער עליהן במלוא כוחותיי האינטלקטואליים, תורם עוד צעד בדרך לפתרונן, אולי מניח לענקים לעמוד על כתפיי.
בימים האחרונים יכולתי לראות עד כמה רחקתי מרוב הבעיות האלה, עד כמה נדחקתי, מכורח המציאות, לגומחה צרה של הסיפור הגדול. קשה להגדיר את התחושה שלי דווקא כהחמצה, אבל באותה מידה קשה להימנע מהתוגה שמרחפת מעל הפרידה המינורית הזו.
היו שלום, תודה על הכל, בהצלחה בהמשך, אשתדל לעקוב.
10 ביולי, 2008 בשעה 21:07
הפסקה הלפני-אחרונה שלך היא הסיבה שאני נרתע מתואר שני מחקרי או תואר שלישי. ההתמחות הזו, הגומחה הצרה, מפחידה אותי. אני יודע שאשתעמם מהר מאוד. איך זה היה לך?
[להגיב לתגובה זו]
10 ביולי, 2008 בשעה 21:22
וכרגיל, ד"ר קומיקס מנסח את זה הכי טוב שאפשר
http://www.phdcomics.com/comics/archive.php?comicid=1012
[להגיב לתגובה זו]
10 ביולי, 2008 בשעה 21:45
דרומי: אני נוטה לחשוב שזה קצת יותר מורכב מזה, אחרי הכל קראתי לבלוג שלי תודעה כוזבת, לא?
[להגיב לתגובה זו]
10 ביולי, 2008 בשעה 22:51
אין כמו גומחא צרה. מרגיש כמו רחם.
[להגיב לתגובה זו]
11 ביולי, 2008 בשעה 9:03
כן, ברור שזה מורכב יותר. למעשה, עבורי ייסדו את פרס נובל לסוציולוגיה*.
אבל זה מתאר בצורה מעולה היבט אחד של העניין….
* מה, לא?
[להגיב לתגובה זו]
25 ביולי, 2008 בשעה 6:57
שחר, אני לא בטוחה איך זה במדעים מדוייקים, אבל יצא לי לדבר (בגלל הבלוג שלך!) על הנושא עם שלושה דוקטורנטים למדעי הרוח (יצויין ששנים מתוכם עושים את הדוקטורט שלהם בחו"ל) ולפחות שניים מהם ממש לא מרגישים ככה. השלישי, אגב, מרגיש שמצמצמים אותו יותר ממה שהיה רוצה, אבל, כהגדרתו, הדוקטורט שלו רחוק מלהיות על "הנעל בתיאטרון הוינאי בין השנים כך וכך".
[להגיב לתגובה זו]
25 ביולי, 2008 בשעה 8:21
דולי: קודם כל, טוב לקבל ממך אות חיים.
אני יכול אמנם לדבר מעט על הבדלים בין מדעי הרוח למדעים מדוייקים בתחומים האלה (ישבתי בכמה קורסים, גם מתקדמים, במדעי הרוח, ויכולתי להבין על מה הם מדברים יותר מאשר בחלק מההרצאות שאמורות לגעת בתחום העיסוק המרכזי שלי בשנים האחרונות). אבל האת היא שזה לא ממש רלוונטי לפוסט הנוכחי. הפוסט הזה נוסח בזהירות מרבית, ויש הרבה מאוד דברים שמסתתרים מאחורי "מכורח המציאות" כאן, ולא כולם קשורים דווקא למציאות האובייקטיבית של תחום המחקר שלי. יותר מהכל אני מדבר כאן על תהליך כואב של התפכחות, ועל ההכרה שמה שיכול היה להיות, אולי, כבר לא יהיה.
[להגיב לתגובה זו]
28 ביולי, 2008 בשעה 15:28
אני מצטערת שאתה מרגיש ככה, ומצטערת שאני לא מגיבה יותר, אבל אני קוראת, או משתדלת לקרוא, הכל.
[להגיב לתגובה זו]