תודעה כוזבת

כמו כל מי שרוצה לחשוב על עצמו כעל כותב בעברית, ברמה כזו או אחרת, גם לי יש מערכת יחסים ארוכה ומפותלת עם דורון רוזנבלום. היו ימים שבהם הייתי עפר לרגליו, שתיתי בצמא כל חידוד והברקה לשונית, והיו ימים אחרים, כאלה שבהם עייפתי מעט ממה שראיתי כהצטעצעות מיותרת. כך או כך, כשיצא "תוגת הישראליות" (עם עובד 1996) המרכז מבחר מטוריו אצתי לחנות הספרים הקרובה כדי לרכוש אותו.

כולנו יודעים למה לצפות כאשר מדובר ברוזנבלום, ביקורת צינית, לעתים עדינה ומרומזת על חולייה ושגיונותיה של החברה הישראלית, לעג מחודד לפוליטיקה ולפוליטיקאים שלנו, אבחנות מדוייקות ואקרובטיקה לשונית מרהיבה. אבל נדמה שהתרגשות אמיתית היא מחוץ לטווח הציפיות שלנו, רוזנבלום הוא מפוכח מידי, מרוחק מידי, אולי אכזרי מידי. לכן מפתיע כל כך לגלות בספר את הקטע הבא (שיצוטט כאן במלואו, בתקווה שהפרה זו של זכויות יוצרים תסולח לי ואלי אף תשלח עוד כמה אנשים לקנות את הספר). מדובר בקטע המוקדם ביותר בספר כרונולוגית. אפשר לאתר בו בוסריות שנעדרת מכתביו המאוחרים והמוכרים יותר של רוזנבלום, ניסוחים כבדים מעט פה ושם, חזרות מיותרות, אבל אפשר גם למצוא בו משהו שככל הנראה אבד עם התפתחות הכתיבה של רוזנבלום. אפשר לדון בפער הזה שבין רוזנבלום המוקדם לבין המאוחר, במציאות שיצרה את הפער הזה, ובעיקר אפשר לקרוא, להתענג, ולהתרגש.

הקטע, כאמור, מצוטט במלואו. ההדגשות הן שלי.

מאוחר

החג התורן היה ל"ג בעומר. כל חלל האוויר של העיר היה אפוף עשן וריח של תפוחי-אדמה מפוחמים. ריח ישן ודק של קומזיצים רחוקים מימי הנעורים עלה וזחל עם רוח הים המלוחה לאורך פרישמן, גורדון ושדרות קק"ל. מקורו – בעשרות מדורות שבערו לכל אורך חוף הים, מאחורי חומת המלונות, ונראו היטב ממרומי כיכר אתרים. סביב המדורות הללו נראו דמויותיהם של בני-הנוער העכשוויים. זה מוזר, אך בישראל יש עדיין בני-נוער חדשות לבקרים, ולא זו בלבד שמספרם גדל והולך, אלא שכל הוויתם אומרת אופטימיות משונה, עם רעש, צחוק, שעשועים יום-יום, וחוויות ילדות ההולכות ומצטברות באלה הימים ממש, בשנה המאוחרת כל כך, 1976.

מתוך תחתית עוגת הבטון, ממש בקו החוף והגלים האפלים, בקעו אורות רבים וכן מוסיקה רועשת – בת-הזקונים התוססת, המלווה, בבדיחות-דעת, זה כמה שנים טובות, את סיבוביו ההולכים וכבדים של כדור-הארץ.

ירדנו במדרגות בכמה שנות חיים, ולעינינו התגלתה מסיבת חוף של בני-נוער, שרקדו בחצרו של בית-קפה מואר וחגיגי. המוסיקה של אלטון ג'ון, ג'ניס ג'ופלין וארתה פרנקלין בקעה בחוזקה משני רמקולים ענקיים, ונשפכה יחד עם האור אל החול וגלי הים של תל-אביב. ריח מלח ומדורות עמד באוויר, ועל בימת עץ קטנה, בפינת בית-הקפה, עמדו ופיזזו נערים ונערות, שעדיין היו שרויים באחד משלבי הנעורים. בין הרוקדים הצנומים, חסרי היישות כמעט, ניסתה כוחה בפיזוז נערה שמנמנה, שטרם ידעה לאן להוליך את השיפעה העצומה, שהרימה ראש מתוך חולצתה. על גבעותיה הנבוכות, המכוסות בטריקו, היה מצוייר מיק ג'אגר. נערה זו, שכבר הייתה אשה ביישותה הבשרית, ביקשה בלילה חמסיני זה להיחשב עוד מעט זמן כילדה – אולי זה הל"ג-בעומר האחרון שבו היא מפזזת כך, בג'ינס ובטריקו. שני נערים, שישבו ליד שולחן, עישנו והשתעלו ליד בקבוק בירה שנלגם לאט ובקושי, קראו לעברה בקול מתחלף: "היי בומבה! תיזהרי שלא תיקרע לך החולצה!" ולמרות זאת המשיכה הנערה לרקוד לעצמה, בלי בן-זוג, בשולי הבימה הקטנה, כשהיא קרובה יותר לבכי מאשר לצחוק. כי כאלה הם הנעורים: צריך להספיק כמה שיותר. לאסוף חוויות ליום סגריר. לכשתגדל תאמר לעצמה: "אני זוכרת, שכאשר הייתי צעירה, רקדתי ליד חוף הים, בלילה חמסיני." אנו ראינו אותה ממש בשעת איסוף הזיכרון הזה.

מן החול והמדורות עלו במדרגות ונשענו על המעקה חבר וחברה, כבני חמש-עשרה. החבר חיבק את החברה ביד מהוססת, אבל החברה פיזזה בעצמאיות מעלה ומטה לצלילי המוסיקה. היא הסיטה שיערה לאחור, ואמרה: "לא התכוננתי מחר לבחינה בטריגו" (טריגונומטריה). החבר לא ידע כעת, נוכח הפרוזאיות הזו, אם להוריד ממנה את היד המחבקת, המונחת על כתפיה כחפץ זר, או להמשיך. האם החיבוק הקטן והמופגן נראה גם בעיניו מביך ומגוחך, כאשר אמרה החברה, אגב ניפוח בלון של מסטיק: "אויש, יש פה המון יתושים!" וטראח – התנערה מהחיבוק, וטפחה לעצמה על המרפק?

בינתיים הם בני חמש-עשרה. האם יוארך הסכם הפסקת-האש עם סוריה, כאשר יהיו בני 15 וחצי? אילו צעדים כלכליים-דראסטיים יינקטו בין הגילאים 15-16? ומה יקרה אחרי הבחירות בארצות-הברית והנסיגה, בגיל 17? ניסיתי להעלות בדעתי דברים קונסטרוקטיביים המתרקמים והולכים עתה בארץ יחד עם צעירים אלה, אבל מלבד דיזנגוף סנטר – לא העליתי שום דבר ריאלי.

בעל בית-הקפה הודיע בינתיים על סגירת המקום. הצחוק גווע, והמוסיקה חדלה באחת. פג הקסם, ובמקום הקצב נשמע רק קול שקשוק בקבוקים וגריפת מטאטא. הפופ הצעיר הנצחי של ספינת "קול השלום" המשיך להיות משודר מאפילת הים לעבר חופי העיר; כותרות העיתונים של מחר בבוקר לא היו ידועות, וגם לא איזה אסון יבשר הרדיו. הילדים הנבוכים הלכו הביתה, שרו שירים בקולות מתחלפים, אמרו "יא אללה", "אויש" ו-"פיכס", ולאיש לא היה ברור – ולא רק באותו מקום ובאותו רגע – אם זה בזבוז זמן, ניצול זמן, החיים עצמם, או רווח זמן, או סתם-ככה.

הארץ 3.6.76

היום בערב – מוריסי בג
ני התערוכה – כי אסור להפסיק לאסוף זכרונות.