מהרעים: נשוי למאפייה – פוסט אורח

עוד לא ממש הספקתי לגבש לעצמי דיעה בנוגע להכרזה שלי על פרויקט "מהרעים" ובנוגע לכיוון שבו יצעד הפרויקט הזה וכבר נחת בתיבת הג'ימייל שלי פוסט אורח מפתיע, בכיוון שונה לחלוטין מכל אלה שאני דמיינתי כשהכרזתי על הפרויקט. מסיבות שיהפכו ברורות תוך כדי קריאה מעדיף מחבר הפוסט לפרסם אותו בעילום שם. ההגדרה של מחבר הפוסט לרעים היא מעט רחבה יותר מזו שאני חשבתי עליה במקור, מה שרק גרם לי לחשוב מחדש על העניין כולו, ובעיקר לתהות מתי, איך והאם גם אני מהרעים.

עד כאן אני, מכאן האורח: 

תפיסת העולם שלי קצת יותר פסימית מזו של בעל הבלוג. גם אני, כמוהו, מאמין בטוב העומד בבסיסו של האדם, אבל אני נותן יותר מקום לאפשרות קיומם של אנשים רעים במלוא מובן המילה, או לכל הפחות אנשים שהאלמנטים הרעים במעשיהם ובהשפעתם על הסביבה מבטלים את האלמנטים הטובים בדמותם.

אבל הפוסט הזה עוסק דווקא בדוגמא אחרת, הפוכה – המשפחה שלי. לפעמים הם מהרעים.

אני מאוד אוהב את המשפחה שלי, אני בדרך כלל גם מרגיש חלק ממנה במלוא מובן המילה, לא הייתי מחליף אף אחד מחבריה ואני אבל על החלקים ממנה שכבר אינם איתי. ובכל זאת, לפעמים הם מהרעים. מקרה לדוגמא:

קרובת משפחה פעם אמרה לי את המשפט הבא: "אם בני היה בא ומספר לי שהוא הומו, הייתי עצובה. בגלל שחייו היו הרבה יותר קשים". גיסתי אינה הומופובית, ככל הידוע לי אין לה שום דבר כנגד נטיות מיניות שונות של אף אחד. ובכל זאת, במשפט הזה היא ממקמת את עצמה ואת משפחתה בתוך גדר ה"נורמאליים", בסגנון '"not there is anything wrong with that" הסיינפלדי – הומואים הם אחלה, אבל אנחנו? אנחנו נורמאליים.

למה זה ממקם אותה במחנה הרעים? לכאורה הנימוק שהיא נתנה לעצב שתחוש באם בנה יספר לה על נטיות שונות מובן, איזו אמא תרצה שלבנה יהיו חיים יותר קשים. ואכן חייהם של הומואים קשים יותר מחיי ה"נורמאליים" במידה זו או אחרת התלויה במקום מגוריהם ובסביבתם הקרובה. אבל האמירה מסוג זה והיחס אותו היא משקפת היא בעיני אחד מהגורמים לקושי זה. האם על בנה לחשוש מלספר לה על זהותו האמיתית כדי לא להעציבה? על מנת להישאר מבחינתו בגדר "נורמאלי" בעיניה? האם אני בדברי איתה צריך להבהיר לה שאני לא רואה את עצמי "נורמאלי" כמוה? שהיא בעצם מדירה אותי? (צריך, צריך, אני יודע שצריך, אבל זה יותר קשה ממה שזה נשמע).

זוהי דוגמא אחת, המוקצנת והבולטת ביותר, ליחס שלי אל משפחתי. עמדותי שונות משלהם במספר תחומים, ניתן לומר שהם מייצגים בעיני את הצד הקרוב יותר של הקונצנזוס לעמדותי. ובינתיים, הקונצנזוס אם בקרוב או אם ברחוק, נתון בידי הרעים.

3 תגובות ל“מהרעים: נשוי למאפייה – פוסט אורח”

  1. הו, זה נושא שאפשר לפתח עוד הרבה.
    בוודאי שבני משפחה יכולים להיות "מהרעים". יש להם דעות מנוסחות רק מעט יותר טוב מאלה של הטוקבקיסטים בוואי-נט; הם צועקים בצדקנות שערבים הם לא בני אדם, בכל אופן לא בני אדם תרבותיים; הם מרצים בידענות על תפקידה של אישה כאם וכעקרת בית (גם, ולפעמים בעיקר, הנשים שבהם); הם מאמינים שאישה, כל אישה, חייבת תינוק; שבית של מחבל, כל בית של כל מחבל, חייב להיהרס; הם מוכנים לחוק הצנזורה כי להם אין מה להסתיר, למאגר הביומטרי כי הם לא מזייפים דרכונים, הם קונים לבנות שלהם בובות בראץ ואת הבנים מלמדים להיות גברים ולא להתבכיין. הם רוצים כבר שתתחתן ותביא ילדים, הם חולים על הטור של יאיר לפיד והנשים מתות על ליהיא. הם מסבירים לך מה את צריכה ללבוש, איך להתאפר, הם שולחים אותך לקוסמטיקאית שלהם. הם גורמים לך לשבת לידם בייאוש, לשתוק או לחפש עיתון ישן כדי לא לשמוע את כל זה.
    וזה לא כזה פשוט כי הם לא סתם ערסים מהרחוב, הם לא "רעים", אלא כמו שנכתב, הם רק "רעים" במרכאות, כי זו המשפחה האהובה שלך, אלה שישבו ליד אמא שלך כל היום וחיכו איתה לסיומו של ניתוח מסובך, אלה שידאגו לך כשתצטרך וינסו לעזור לך, שישמחו בשבילך באמת ובתמים כשתהיה לך יום הולדת, שיתקשרו אליך לאחל בהצלחה לפני מבחן חשוב ויתעניינו -באמת! – איך היה, ויעודדו אותך. אתה סולד מהדעות שלהם, אתה מאמין ש"אתה זה מה שאתה מאמין", אבל אתה אוהב אותם בכל זאת, ואתה מוקסם מכך שהם לא שופטים אותך כמו שאתה שופט אותם. לא יודעת איך להתיר את זה.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. מאת כותב הפוסט:

    אוהו, כמה שהם שופטים אותי, באותה מידה שאני שופט אותם. אם כי אני מניח שבצורה שונה שקשה לי לנסח כרגע…

    [להגיב לתגובה זו]

  3. גם המשפחה שלי "נורמלית". הם נורא רוצים לדעת מה שלומי ומה עובר עלי ואיך היה השבוע, אבל יש לי הרגשה שהם מתכוונים לשמוע רק תשובה מסויימת. זה מעציב אותי שאני צריכה לצנזר את התשובות שלי לשאלות של אנשים שבאמת אכפת להם מהתשובה, אבל אני די בטוחה שהם לא ידעו איך "לאכול" אותה. בפעמים שכן נסיתי הייתה שתיקה מביכה, הם לא ידעו מה להגיד, והעדפתי לא לשתף יותר.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting