פוסט אורח: איך נפלו גיבורים? הם הצטרפו לרעים

עוד פוסט אורח לפרויקט מהרעים, פורסם במקור אצל מרמיט ב"סוכן זוטר, מקסימום לבלר" כאן.

אפרופו ענייני הריאליטי בפוסט הזה, מצאתי אצל ולווט את הלינק הזה לראיון עם גבעון שניר,

"מבעלי חברת "ריאליטי?" שמפיקה בעבור זכיינית ערוץ 2 רשת את [זבלון הריאליטי הבא שעומד לשטוף את מסכינו ומוחותינו]."

עוד לא קראתי, אז לא אחווה דעה על מר שניר של היום. אני בטוח שיש לו צידוקים משכנעים מאוד.

[עדכון: קראתי, ואכן יש לו צידוק משכנע: הוא מוכן לחשוף את הבנות שלו לזה, וגם לא אכפת לו שהפרסום ה"סמוי" עובד עליהן. המתרגם המראיין שואל אותו על סוגיות מוסריות, והוא עונה לו בשיקולים תקציביים. הוא רואה בפרסומות אמנות. הוא מצטט את גודאר (משהו בנוסח "כל מה שהמצלמה מראה הוא עמדה פוליטית"), והעמדה הפוליטית שלו היא קפיטליזם דורסני.] 

רק נזכרתי שפעם, כשאני הייתי בן 15 והוא היה בן 17, גבעון היה עבורי התגלמות האידיאל של המורד היצירתי, חד הלשון, יפה הבלורית והתואר (והראשון עם עגיל באוזן), שהקליט לי תקליטים של דילן וזאפה.

בהחלט יכול להיות שגם את השיר הזה הכרתי דרכו:

[gv data="W4pkNcE8nsM"][/gv]

…They watched their Rome burn…

והנה דברים שכתבתי למרמיט לקראת הפרסום של הפוסט:

אני חושב שאנחנו נוטים, בלית ברירה, לייחס הרבה יותר משמעות מן הראוי לטעמו התרבותי של אדם בגיל צעיר. נדמה לנו שעצם העובדה שארז טל ואברי גלעד עושים תכנית רדיו שבועטת בכל מה שהיה רדיו בישראל קודם גם מבטיחה לנו שהם עומדים לצידנו במאבקים עקרוניים. אנחנו בטוחים שאם מישהו אוהב את זאפה ודילן הוא חייב להיות אדם טוב. אין לנו הרבה ברירות, כאמור, גם כי בגיל הזה מדובר בעניין של חיים ומוות, וגם כי אין לו הרבה דרכים אחרות לתהות על קנקנם של אנשים. עומרי שרון, יצא לי לשמוע כמה פעמים, הוא מעריץ גדול של עמיר לב, נו, אז?

והנה הבהרה נוספת לדברים: כשכתבתי "לייחס הרבה יותר משמעות מן הראוי לטעמו התרבותי של אדם בגיל צעיר" התכוונתי לא לגילו (הצעיר) של האדם אותו אנחנו שופטים אלא דווקא לגיל שלנו בעת השיפוט. אולי כי בגיל צעיר עולמנו התרבותי מוגבל כל כך עד שכל מי שפותח בפנינו דלת למשהו חדש ולא מוכר זוכה מייד להצטייר כמשיח כמעט.

4 תגובות ל“פוסט אורח: איך נפלו גיבורים? הם הצטרפו לרעים”

  1. אני מסכים בעיקרון עם ההערה שלך.
    מן הסתם זה שעשיתי ממנו גיבור זאת בעיה שלי, לא שלו, וזה לא מחייב אותו לנהוג לפי עולם הערכים שלי.

    וברור שאנשים משתנים ו"מתפשרים" עם המציאות, כל אחד במידה שהוא רואה לנכון.
    אבל מקרה כזה מזכיר לי יותר מכל מישהו ש"חזר" בתשובה, והפך לרב גדול בתורת הקפיטליזם הדורסני.
    לא מדובר כאן ב"התבגרות" וב"הכרה במציאות", אלא בהיפוך מוחלט של כל מה שהוא האמין בו, או לפחות הטיף לו, בגיל 17.

    טוב, נו, ברור שאף אחד לא נשאר בן 17. אני הרי כבר יודע שאני נאיבי.
    בגלל זה ג"ש הוא סופרסטאר
    (הוא כתב את המילים לשיר הפתיחה של התוכנית שלו! משורר!)
    ואני כלומניק.

    "אומרים שאנ'לא מתאים לחיים
    כי אין לי רצון לזהב ויהלומים,
    אין לי קלפים נכונים.
    אולי זו החברה שקורסת
    אם זה לא מקום מתאים
    למחפשים של הקשת בענן."

    [להגיב לתגובה זו]

  2. ולמה לאהוב את זאפה, דילן או עמיר לב אומר משהו על טוב או רוע ליבך?

    [להגיב לתגובה זו]

  3. מרמיט: כיוון שלא הייתי שם אני יכול רק להסתמך על דבריך, אבל התהיה שלי היא האם יכול להיות שכבר אז, בגיל 17, ג"ש לא היה המורד שרצית שיהיה? אולי כבר אז הוא ידע שהוא בעצם רוצה להיות עורך דין מצליח ולעסוק בחוזים (רק שכמה שנים מאוחר יותר הוא גילה את הטלוויזיה המסחרית והבין ששם יש יותר כסף) בעוד אתה נאחזת, בלית ברירה כאמור, בכמה סממנים חיצוניים שגרמו לו להיראות כמו מורד.
    ענר: ראשית, בשום שלב לא דובר כאן על טוב-לב, אני מאמין שג"ש הנ"ל וכמוהו עוד הרבה אנשים שאני חושב עליהם כעל "מהרעים" הם טובי לב, הם הורים נפלאים וחברים נאמנים. מה שכן דובר עליו הוא סולם ערכים שאותו אפשר לשפוט לטוב או לרע. בדומה לך גם אני טענתי שהרבה פעמים אנחנו (בעיקר בגיל צעיר) נוטים לקשר יותר מידי בין טעם תרבותי לבין סולם הערכים הזה.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. שחר: יכול להיות. נדמה לי שהוא רצה להיות שחקן. בהחלט יכול להיות שהוא לא היה מורד, אלא רק "נון-קונפורמיסט כמו כולם"…

    ענר: זה לא אומר כלום על טוב לב, אבל כן על אידיאולוגיה: זאפה ודילן לא הולכים יחד עם קפיטליזם דורסני, לפחות אם מקשיבים גם למילים.

    מצד שני, אני זוכר גם פרחי-כהנא שאהבו את בוב מארלי, אז אולי באמת אין קשר.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting