על בלוגים, קואופטציה, מקצוענים וחובבים

אף פעם לא הצלחתי להסתדר עם הרטוריקה הזועמת של ולדי, כך שלא ממש עקבתי אחרי הבלוג שלו, ולא שמתי לב לעובדה שקצב העדכונים שלו ירד, עד שגיליתי את הודעת הפרישה הסופית שלו היום דרך הפריטים המשותפים של נדב. אני יכול להבין את המניעים לפרישה, אבל מה שתפס את תשומת לבי היה דווקא התגובה הקצרה הזו של חנן

מי שכותב "בשביל משהו" בסוף יפסיק לכתוב.

מי שכותב כי הוא אדם כותב, לא יפסיק לכתוב.

אני עדיין לא בטוח מי מהם אתה.

האם אתה יודע?

בעיקר כי היא מתחברת לי היטב להרהורים בעקבות פוסט מפתיע משהו של כריס אנדרסון. עם אנדרסון, כזכור, יש לי סוג של מערכת יחסים מורכבת. מצד אחד אני רוצה להיות אנדרסון, מצד שני אני מגלה אצלו לא אחת רעיונות בעייתיים מאוד, או לפחות רמה מסויימת של עיוורון מוסרי להשלכות של חלק מההתפתחויות שהוא מתרגש כל כך, ובצדק, להיות חלק מהן.

בכותרת הפוסט המדובר אנדרסון מצהיר בהתרסה  A passionate amateur almost always beats a bored professional. ובהמשך הוא מרחיב וכותב

This is one of the problems with professional journalism: journalists go where the story is, and every day brings a new story. Journalistic skills are portable, but deep domain skills are not. Meanwhile, the amateur lives one story, their own. They make lack journalistic skills, but if you're interested in their world, there's no better guide than a native.

אין, אני מעריך, שום דבר קיצוני או מפתיע בדברים של אנדרסון. כולנו שמענו אותם, רובנו כבר אמרנו אותם בפורום כזה או אחר, נושאים בגאון את רוממות עולם הבלוגים על פני המדיה המסורתיות והמאובנות. אבל יש באמירה הזו, כשהיא מגיעה דווקא מאנדרסון משהו מדאיג שגרם לי לחשוב שוב על כל העניין. כי אנדרסון, למי ששכח, הוא העורך הראשי של אחד מכתבי העת המצליחים והיוקרתיים בעולם היום, Wired.

כשבלוגר חתרני זועק כנגד התקשורת הישנה והמסויידת יש בזה חן של מרד נעורים, הבטחה של עולם ישן עדי-יסוד נחריבה. כשעורך של מגזין בינלאומי גדול מספר שהוא מעדיף תוכן שנוצר על-ידי חובבים אפשר לשמוע את איוושת העט החותם על מכתבי פיטורין.

כי על כל מאה בלוגרים בישראבלוג (נניח, מספר היפותטי) יכולים בנענע10 לקצץ משרה של כותב מקצועי אחד ולא להפסיד כסף מפרסום, כי על כל אלף בלוגים עצמאיים (שוב, היפותטי) שמציגים פרסומות גוגל יכול מפרסם לוותר על רכישת עמוד פרסומת בעיתונות מודפסת. כי המלל האינסופי שאנחנו ממשיכים לייצר כיוון שכל אחד מאיתנו הוא "אדם כותב" הוא בסך הכל תוכן שמאפשר למכונת הפרסום והשיווק הגדולה להיפטר מעוד מרכיבים יקרים שלה – עיתונאים, צלמים, מתרגמים ועורכים, ולהחליף אותם בעבודה שאנחנו שמחים לעשות בשבילה בחינם.

אין לי שורה תחתונה לפוסט הזה. אני, כאמור, לא מתכוון להפסיק לכתוב בגלל המחשבות האלה, אבל אני לא יכול שלא לתהות מה התפקיד האמיתי שממלאים הבלוגים בשרטוט הקווים של עולם תקשורתי חדש.

23 תגובות ל“על בלוגים, קואופטציה, מקצוענים וחובבים”

  1. אם יש דבר אחד שהעיתונות לא תוכל לצמצם עם הגידול בשימוש ב"תוכן גולשים", הרי שזה עורכים. לא רק בגלל שרוב התוכן הזה דורש עריכה מקסימלית, אלא גם כי מישהו צריך לבחור מה יופיע איפה. הקיטון המתמשך במעמדו של העורך – לאו דווקא בזה של העיתונאי – הוא הדבר הבעייתי ביותר בעיתונות הממוסדת של היום, לדעתי האישית.

    בזמנו חשבתי שמעמדו של העיתונאי ילך ויעלם, ואילו מעמדו של העורך ילך ויתעצם – הוא יהפוך ל"אחראי על האינטרנט", זה שבורר עבור הגולש הפחות מתמצא בין הפנינים ובין הבררה. מדי פעם אני מנסה לדחוף יוזמות כאלו – ניסיתי לעשות זאת באייל, אבל התגובות במערכת לא היו חיוביות – אבל זה שזה לא קורה בחוץ, זה מטריד.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. שמעתי שמדברים על תוכן, אז באתי לעורר מהומות. סתם :)

    כתבת: "כשעורך של מגזין בינלאומי גדול מספר שהוא מעדיף תוכן שנוצר על-ידי חובבים אפשר לשמוע את איוושת העט החותם על מכתבי פיטורין".

    תגובתי: תוכן שנוצר על ידי חובבים אינו בהכרח תוכן של בלוגרים. המגמה המטרידה לא-פחות היא ההעדפה של כתבים, משכתבים ועורכים חסרי ניסיון וזולים, חובבנים במלוא מובן המילה, על פני מקצוענים של ממש. זו מגמה בולטת ובעייתית בדסקים של חדשות – גם באינטרנט וגם בפרינט. התחלופה גבוהה, זמן ההכשרה מינימלי, השכר גרוע והתוצר בהתאם.

    ובנוסף, המחלה שפושה בכל, והופכת למגיפה עולמית: עצלנות. אולי באמת עדיף בלוגר אחד חרוץ על פני כתב עצל. ובכל זאת, אני עדיין חושבת שאין תחליף לעורך מקצועי. אפילו גוגל עוד לא הצליחו לפצח את האלגוריתם הזה.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. דובי: אני חושב שאנדרסון מסכים איתך, והחזון שלו הוא למלא כמה שיותר חלקים במגזין שלו בתוכן שנוצר בהתנדבות, או לפחות בלי שכר עבודה משמעותי, על-ידי חובבים נלהבים, אבל הוא רואה את מעמדו כעורך בטוח. לצערי לא בטוח שאפילו בזה הוא צודק, כיוון שבהחלט יכול להיות שכדי לספק מצע לפרסומות יסתבר שאפילו עורך הוא מיותר.
    רויטל: מסכים. אמנם ניסיתי להדגיש את ההרהורים שלי על משמעות העובדה שאני כותב כאן אבל המגמה היא רחבה הרבה יותר ונוגעת ליצירה של תוכן על-ידי כל מיני סוגים וכל מיני רמות של חובבים.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. אני חושב שהתגובה של חנן קצת ריקה מתוכן ובעיקר לא מדוייקת. יש מי שכותב בשביל מישהו וימשיך לכתוב. יש גם מי שכותב בשביל משהו וימשיך לכתוב. יש כאלו שכותבים בשביל עצמם ומפסיקים. אנשים הם קצת יותר מורכבים מסיסמה פסיכולוגיסטית ותהיה קיומית בסופה.

    ואני גם חושב שאתה מוציא את האמירה של אנדרסון מההקשר. הרי הוא מדבר על כתב מחשבים שכבר הפסיק להתעדכן בטכנולוגיה ואמנם יש לו ידע מעמיק על מה שהיה בשנות התשעים אבל שום ידע ותחושה במה שקורה עכשיו. כמובן שהאופציה השניה היא לא ילד זב חוטם שדלוק על המק שלו אבל חסר כל מושג וידע על עולם הטכנולוגיה, על ההיסטוריה של אפל. מאידך, הוא לא צריך לדעת מה זה מיין-פריים כדי לכתוב על בלוגים או גאדג'טים.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. יש דרך מאוד פשוט שלא לגזול את כספי המפרסמים של המדיה המסורתית מחד, ולא לפרנס את עלוקות הפרסום מנגד. אפשר לרכוש דומיין בכמה עשרות שקלים, ולשכור שטח אכסון בעוד כמה עשרות שקלים בשנה. הוורד-פרס, כידוע, מגיע בחינם. לעצלנים, יש גם שפע מערכות בלוגים שלא מציגות פרסום ממניעים אידאולוגים (ותבוא הברכה עליהן).

    עקרונית יש לי גם בעיה עם מדיות מסורתיות המתפרנסות מפרסום. בגלל זה אני פשוט דואג שלא לא לפרנס אותן, אבל זה כבר סיפור אחר.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. אורן: בקשר לתגובה של חנן – אין לי אלא להסכים, הפוסט הזה כבר היה כתוב לפני שנתקלתי בה, וכשראיתי אותה חשבתי שהיא מתאימה כאן באיזשהו אופן, כי יש בה כדי להסביר איך חובבים מלאי כוונות טובות שכותבים "כדי לכתוב" דוחקים בכך את רגליהם של כותבים מקצועיים.
    בנוגע לאנדרסון, אני חושש שדווקא הוא זה שמוציא את הטענה שלו מהקשר ואני טורח להחזיר אותה אליו. כאמור, אין שום דבר חדשני בטענה הזו, אבל כשעורך של אחד המגזינים הפופולריים בעולם בתחום הטכנולוגי טוען שהוא מעדיף כתיבה של חובבים נלהבים אני חושש שיש כאן חזון מובלע של מצב שבו המגזין מוותר על כתבים טכנולוגיים מקצועיים לטובת כל מיני חובבי גאדג'טים שישושו לכתוב תמורת קרדיט, מכשיר חינמי להתנסות וההזדמנות להפטיר מול חבריהם "כן, כתבתי על זה משהו ל-wired". מובן שיש כתבים עייפים שכבר איבדו קשר עם תחום הסיקור שלהם, זה לא אומר שהצעד המתבקש הוא החלפה שלהם בחובבים.
    מה גם שבעצם מסתתרת כאן עוד הנחה שאומרת שאת הכתבות המדוברות ייצרו אנשים שיש להם מקצוע חופשי ומשרה מכניסה שמשאירים להם זמן לעיסוק כחובבים בכל מיני תחומים, הנחה שאפשר לאתר בעוד כל מיני אמירות של אנדרסון לאורך החודשים האחרונים, בדבר האוכלוסיה המצומצמת מאוד שכל הרעיונות המהפכניים שלו רלוונטיים עבורה.
    אוטו פוקוס: קודם כל, פתאום שמתי לב שפורד פוקוס הוא מקרה פרטי של אוטו פוקוס, תודה.
    שנית, לא רציתי לפרט יתר על המידה, אבל האמת היא שאין דרך של ממש להתחמק מהמלכודת הזו. אפילו אם נניח לרגע בצד את הפרסומות, ואכן די קל להתחמק מהן, בעצם היצירה העצמאית וההתנדבותית של תרבות מקוונת אתה עוזר היום לממן תאגידי תקשורת – אתה אחראי לתעבורה ברשתות סלולריות שלקוחות משלמים עליה, אתה שותף במימון של ספקי שירות ושל חברות תקשורת, אתה מקשר לאתרים אחרים שכן מציגים פרסומות, אתה מציג פרסומות לכל מנוי אימייל שהכתובת שלו היא בג'ימייל או ביאהו (או באינספור מקומות אחרים). אז אולי לא פתחת בלוג בישראבלוג ובכך לא מימנת את נענע10, אבל כן תרמת משהו להכנסות של נטוויז'ן שהן בסופו של דבר חלק מאותו מאזן.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. כל פעם שאני מספר למרמיטה שפוסט שלי קיבל קידום בנענע, היא מסננת "אז שישלמו לך.

    גילוי נאות: לפני כמה חודשים התקבלתי ל"עבודה" בנענע. איבדתי אותה אחרי שלא הצלחתי להפיק שום כתבה. אני מעדיף לכתוב מה ואיך ומתי שבראש שלי, ולעשות את זה בחינם, במקום לכפות על עצמי אילוצים חיצוניים (ועוד בשביל בוטנים, כמובן).

    מה שכן, אפרופו חשיבות העורך – נראה לי שבנענע המשודרק יש אלגוריתם אוטומטי שקובע אילו פוסטים מישרא להצמיד לאיזה דף בנענע. כך, למשל, סיפחו לדף תוכנית הבוקר פוסט שלי בשם "בוקר טוב באמת", שכולל בין השאר ביקורת חריפה על ההתנהלות של נאנא0 סביב השדרוק. אירוני משהו, כמעט סוג של שיבוש תרבות (-:

    גם אני צורך היום כמעט אך ורק תוכן גולשים. יש אמנם חשיבות למקצועיות העיתונאית, אבל המקצועיות הזאת מתמוססת במידה רבה בין אילוצי המערכת.
    מצד שני, אני סומך על תוכן הגולשים שלי שיפנה אותי לכתבות חשובות בתקשורת המיינסטרים, כך שלא ויתרתי עליה כליל.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. אני מתייחס בשלב זה רק לחלק האחרון של הפוסט, שאמור להיות כביכול ביקורת על הניצול של חברות האינטרנט הקפיטליסטיות את תוכן הגולשים, וכמובן הספד לעיתונאי. אני חוזר על חלק מהדברים שכתבו כאן כי יש לי מה להוסיף על זה, ממה שלמדתי מעט על הסוציולוגיה והנורמות של האינטרנט.

    בשורה התחתונה: אני חושב שזה שטויות. אף אחד לא דורש מהבלוגר לשים פרסומות, הפרסומות הן יחסי תן וקח – תן לי כסף על פרסומות ואני אפרסם אותך, זה מה שקורה באדוורדס. גם אף אחד לא דורש מהבלוגר לכתוב במקום שמקצה לו מערכת הבלוגים. הוא יכול להשתמש בפלטפורמות פתוחות ולהיות עצמאי. הבלוגר בוחר בעצמו להיות "כלי" ביד המפרסם, נענע היתה חכמה מספיק כדי לאפשר לגולשים לכתוב במקום שהקצו להם בישראבלוג בעבור הזכות להשתמש בתכנים, זה ההסכם, אנחנו חיים בחברה חוזית וזה חלק מהחוזה – פלטפורמת בלוג תמורת זכויות חלקיות על התכנים שלכם ועוד כל מיני זכויות וטו, כמו לדוגמה צנזור.

    הדבר השני והחשוב יותר – העיתונאי לא ימות מסיבה אחת ופשוטה: הוא כותב, וכמה נשמה שתהיה או לא תהיה בתוכן שהוא נותן, הוא מקבל שכר בעיקר על המקצוענות והאמינות של דבריו. הוא מקבל כסף בעבור המוניטין שלו, ובעבור הזכות להשתמש בשמו בכדי למכור. מה בלוגר עושה? כותב דברים שאמינותם היא בערבון מוגבל מאוד, הוא כותב ויש לו זכויות מלאות על התכנים שלו, הוא כותב ואף אחד לא מבקר אותו, אין עיניים נוספות שמפקחות על מה שהוא כותב. אין אובייקטיביות. נכון שגם עורך בעיתון הוא סובייקט, אבל עדיין כל כתבה עברה שלוש זוגות עיניים לפחות טרם פורסמה. הכתב, העורך והמגיה. כל אחד שם את החותם שלו. והשאלה הנשאלת: מה עדיף, עצמאות וחוסר אמינות או מיסוד ואמינות? דרך אגב, כשבלוגר הופך לאמין הוא קיבל חותם של הכשר מהממסד והפך לסוג של עיתונאי בעצמו, אז האם העיתונאים באמת מתו?

    [להגיב לתגובה זו]

  9. אני מרגיש שבמדיה הממסודת (לא בלוגים), ההשפעה של הפרסום גדולה מדי. אני שם לב יותר ויותר ל-product placement, לאיזכורים מיותרים לסלבריטאים (דבר שבסך הכל מפרסם את התוכנית בה הם מופיעים, שמביא לרייטינג, שמביא פרסום), ככה הערך של התוכן יורד.

    בלוגים היום מספקים חדשות בתחום שלהם. ככה למשל אני קורא חדשות מוזיקה בבלוגים של מוזיקה וחדשות טכנולוגיה בבלוגים של טכנולוגיה, ומעבר לדיווח העובדתי, אני מקבל גם קישורים והתייחסויות למידע רלוונטי או חוות דעת מקצועית יותר, אפילו אם מדובר בבלוגר חובב.

    [להגיב לתגובה זו]

  10. אבי: לא טענתי שמישהו כאן מכריח מישהו לעשות משהו, ואני לא ממהר להכריז על מותו של העיתונאי. אף על פי כן נדמה לי שיש כאן כמה דברים מדאיגים. די ברור לי שכל תחום "האקטואליה הקשה" – פוליטיקה, מדיניות, חלקים מרכזיים בכלכלה, לא יעבור "הפרטה" לכיוון הבלוגים, אבל קל לי מאוד לראות עיתונים מוותרים (וזה כבר קורה) על מבקרים מקצועיים בספרות, במוזיקה, ובקולנוע לטובת סוג כזה או אחר של "תוכן גולשים\תוכן קוראים", קל לי מאוד לראות איך חלקים נרחבים ממדור הכלכלה כן יוצאים מהטיפול של אנשי מקצוע ועוברים לחובבים.
    יכול להיות שזה רעיון מוצלח, אני לא בטוח, אבל אני גם לא בטוח שהדיון שנערך בנושא במערכות של כלי תקשורת חרג מ: "אפשר להיפטר ממדור הספרות ולהעלות במקום זה ביקורות של גולשים שכותבים בחינם". יש כאן הרבה מאוד בעיות שלא נגעתי בכולן, שדורשות דיון מעמיק.

    [להגיב לתגובה זו]

  11. ברור שאין לכם זמן לקרוא עיתונים. תראו כמה אתם כותבים לעצמכם. :)
    אני דווקא מוצא בעיה בעיתונות עם התוכן. חסרה חשיבה מעמיקה, חסר דיון. וגם אי-אפשר לקיים דיון תגובות כזה בעיתונות.
    לי יש בלוג מוסיקה, אני בעל מקצוע חופשי עוד מעט בן 40. אני לא רואה בזה תחליף לביקורות מקצועיות בעתונות. להיפך, זה משלים את הביקורות המקצועיות. וזה תחביב. עניין בחיים מעבר למשפחה וקריירה.

    [להגיב לתגובה זו]

  12. יוסי: אני מסכים איתך בנוגע למצב בתקשורת המסורתית, ואני חושש שהמגמה שאני מדבר עליה משתלבת בעניין ורק תגרום להמשך השחיקה באמינות של עיתונות ככל שמקומם של עיתונאים מקצועיים יוצר לטובת תוכן שנוצר על-ידי חובבים.
    אייל: ברור לי שמבחינתך הכתיבה שלך היא לא תחליף לקיומן של ביקורות מקצועיות, אבל מבחינת המפרסם שרוצה להגיע לקהל שמתעניין במוזיקה היא בהחלט כן, מספיק למפרסם להבין שאנשים שמחפשים ביקורות מוזיקה בגוגל מגיעים אליך ואל כותבים דומים לך כדי להחליט שאפשר לוותר על רכישת פרסומות יקרות בעיתוני סוף השבוע לטובת מודעות גוגל בתוצאות החיפוש (גם אם אתה לא מפרסם אצלך בבלוג). בשלב הבא בעלי העיתונים רואים שמוסף התרבות מאבד אטרקטיביות עבור מפרסמים ומחליטים לקצץ אותו, ואחרי כמה איטרציות של התהליך אנחנו נשארים בלי מוסף תרבות, רק עם אוסף לא מחייב של הודעות יחצנות שהועתקו לעיתון כמות שהן.
    לפני עשר שנים עוד היו פה ושם פולמוסים תרבותיים בין מבקרים בעיתונים שונים, היום, כמו שציינת אין סיכוי למצוא משהו כזה.

    [להגיב לתגובה זו]

  13. שחר, אם המצב יהיה ככה, העיתונים יוותרו על המקצועניות שלהם ותהיה זילות של טקסט. אנשים לא יקנו אותם בגלל שהם ירגישו שהם מבזבזים את הכסף על איכות שטובה ממנה הם יכולים לקרוא באינטרנט בחינם. ושוב אני חוזר לטענה שלי: יש נקודת שיווי משקל בין תוכן גולשים לבין תוכן עיתונאי יזום. העיתונאים, אלה שמקבלים שכר סופרים בעבור כתיבתם, יישארו לעולם. ולו מפני שיש להם מוטיבציה להגן על המוניטין שלהם, ולכן הם "משקיעים" בתפקיד.

    אני לא מתווכח עם זה שאכן פני העיתונות ישתנו, יהיו יותר כתבי פרילנס, עיקר העבודה תהיה עריכה, אנשים יעבדו מהבית ויהיו כתבי שטח בודדים או שכירי חרב, רוב הכתבות יפורסמו בנוסח הכתב בבלוג הפרטי שלו, יהיו יותר כתבות צבע ופחות סקופים, עיתונים יבנו על הישגים עיתונאים ופחות על היותם לוח מודעות לאייטמים יחצניים, הפוליטיקה תהפוך להיות נוקשה יותר. את הדברים האלה לומדים באוניברסיטה בתחום התקשורת. האם עיתונות התרבות והכלכלה יעברו הפרטה? לא נראה לי. מי שמוותר על הרמה במדור התרבות בעיתון שלו הוא ממש טמבל. לצערי זה משהו שכבר קורה כמה שנים בארץ, שבאינטרנט הרמה גבוהה יותר מבעיתונות.

    [להגיב לתגובה זו]

  14. אבי: אני לא חושב שיש הבדל גדול בהשקפת העולם בין שנינו. אני רק חושש שחלק מהתהליכים מתרחשים עכשיו לנגד עינינו בלי יותר מידי מחשבה עמוקה מאחוריהם, ושחלקם יכולים לגרום לתקשורת נזק משמעותי שיהיה קשה לתקן מאוחר יותר.

    [להגיב לתגובה זו]

  15. אתם מזכירים כאן כל הזמן את נושא הכסף: בפרסום, וגם את הפרנסה של העיתונאים. אז אני מזכיר שיש שוק חופשי שדי דואג לזה. כלומר, נראה שבעיתונים יומיים לאנשים אין רצון לקבל יותר מקצת עיתונות קשה, וכל השאר נמצא במגזינים.
    לעומק, ועוד בעברית, אף פעם לא היתה הצדקה מסחרית, ולכן דווקא מזל שיש את האינטרנט כאלטרנטיבה. בכלל נראה לי שבארץ אין אופציה אחרת. אני אזכיר לדוגמא שבשנות השמונים היה אחלה ירחון רוק שנקרא "ווליום" עם מיטב הכותבים של ארצנו, הוא הודפס בניר משובח וגרפיקה מעולה, מדורים מפה ועד להודעה חדש, בקושי החזיק 6 גליונות. לפחות את נושא עלות ההדפסה האינטרנט חוסך. נשאר רק לפרנס את הכותבים.

    [להגיב לתגובה זו]

  16. ואם רוב העיתונאים יעלמו, ורק הטובים, אלה שיש במקצועיות שלהם ערך מוסף, רק הם ישארו – אז מה? מה רע? גם מעתיקי ספרים כבר לא קיימים (חוץ מבמגזר החרדי, באופן מעניין) ולא נראה לי שיש הפסד גדול מזה. לא ברור שאנחנו עדיין צריכים כל כך הרבה אנשים שיערכו לנו את ערוצי הקלט. פעם היה בזה הגיון, כי שידור היה יקר ממילא (הדפסת ספר, שידור טלויזיה). היום שידור הוא זול, ואפשר לפרסם הכל, ולבחור מה שצף. (תדמיינו גם שאמרתי משהו על זנב ארוך). יהיו מעט אגרגטורים אנושיים, והשאר יתפנו לעיסוקים אחרים, ויעזרו להוריד את מניין שעות העבודה הממוצע של האנושות.

    אגב, לא מזכירים את זה מספיק — אין שום דבר קדוש בשמונה שעות עבודה ביום. בעזרת השם אנחנו מתקרבים ליום שבו ארבע שעות עבודה של כל אדם יספיקו כדי לכלכל את כולנו. אפרופו "בשבח הבטלה".

    ובגלישה פראית למחוזות העוף-טופיק, כי אני לא מצליח להתאפק: קרובים קרובים, אבל קודם צריך לטפל בעובדה שחצי מהאנושות נמצא בסכנת רעב. כלומר, אנחנו רואים משהו מוזר: אנחנו כאן מתווכחים על יותר עיתונים פחות עיתונאים, כן סאב-פריים או לא סאב-פריים, ובינתיים אפריקאים לא יודעים אם יהיה להם מה לאכול מחר. אז עם כל הכבוד ליום עבודה של ארבע שעות (שאני מאמין שהוא אפשרי, אולי אפילו היום), צריך לטפל בחלוקה המעוותת של העושר, ובעניינים של sustainability. וחזרנו במעגל ל"עולם ישן עד היסוד נחריבה". אבל זה כבר באמת עניין לפוסט אחר.

    אוף טופיק פראי אבל קודם צריך

    [להגיב לתגובה זו]

  17. אלעד: בעקרון אני מסכים איתך בשתי ההסתייגויות.
    בנוגע לשמונה שעות העבודה יש לי פוסט מתוכנן בנושא כחלק מהטיוטה הלא ממומשת ל"העיסקה הגדולה".
    בנוגע לאפריקה – דווקא כאן מתבהר הצורך בקיומם של עיתונאים בשכר לדעתי. אין טעם לסמוך על בלוגרים ועל אגרגטורים כדי להפנות את הזרקור למה שקורה באפריקה. חייבים להניח קיומה של מערכת עיתונאית מסודרת שתממן שליחה של עיתונאים לאפריקה.

    [להגיב לתגובה זו]

  18. שחר: אני מסתקרן לראות את הפוסט על "העסקה הגדולה"

    בנוגע להערה השניה: אנחנו מסכימים. הטענה שלי היא שענפי העיתונאות ה"רכה" (טכנולוגיה, תיירות, טורי דעה, וכו') ייעלמו כמעט לחלוטין לטובת בלוגים ואגרגטורים, ואין בזה דבר רע. מה שיישאר הם עיתונאים שיכולים להצדיק את עצמם: עיתונאות "קשה", סיקור מלחמות וכאלה, ועיתונאים מעטים (שיסופקו בסינדיקציה) שיעסקו בתחומי העיתונות הרכה, ויספקו חומרים שלא ניתן להשיג מחובבים. בכל מקרה, יש היום הרבה יותר מדי עיתונאים, שכותבים את אותם דברים (או שכותבים fluff) שוב ושוב. אלה יעלמו לטובת תוכן בלוגרי איכותי ואגרגטורים, וטוב שכך. גם המעמד של מקריא-ההודעות-של-המלך ועובדי פריק-שואוז נעלמו, ואנחנו לא מתלוננים על זה.

    [להגיב לתגובה זו]

  19. […] בלא מעט תחומים) והן בהשלכות המוסריות שלו (בעייתיות מאוד כמעט בכל תחום). אבל דיון כזה ייאלץ להמתין לקריאה מלאה […]

  20. […] על בלוגים, קואופטציה, מקצוענים וחובבים. […]

  21. […] להיכנס אליו עכשיו (אתם מוזמנים לקרוא מחשבות שלי בנושא כאן או לצפות בהרצאה של דאגלאס ראשקוף […]

  22. […] פעם, במסגרת דיון לחלוטין לא קשור העיר אלעד-וו משהו על כך ש"אין שום דבר קדוש בשמונה שעות […]

  23. […] בעבר דברים ברוח דומה לזו שעולה מהטור של שקד, ואתמול בלילה חזרתי לקרוא אותם. […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting