לא פער – תהום

רק אחרי שגמרתי לקרוא את המאמר המרתק הזה בסלון על שתי סדרות נעורים חדשות (90210 ו-Privileged) ואחת שזה עתה חזרה לעונה שנייה (Gossip Girl או "אחת שיודעת" בתרגום מוצלח למדי) שמתי לב שהוא נכתב על-ידי מבקרת הטלוויזיה הקבועה של סלון, Heather Havrilesky, עובדה משעשעת משהו בהתחשב בכך שלכל אורך הקריאה ניקרה במוחי השוואה מתבקשת לסדרת וסרטי נעורים ישנים יותר ובראשם Heathers (מלכות הכיתה) מ-1989.

ב-Heathers יוצאת וינונה ריידר למסע נקמה כנגד מלכות הכיתה, המקובלות, האופנתיות, הריקניות והמפונקות. הסמל לכל תחלואיהן של אותן מלכות כיתה הוא ההתהדרות שלהן בשעוני סווטש חדשים. קשה להאמין כמה תום יש היום, כעבור עשרים שנים בסמל הזה. שנה אחר כך עלתה לשידור בוורלי הילס 90210 (ש-90210 הנוכחית היא סדרת "הדור הבא" שלה), וזרקה את ברנדון וברנדה עם משפחתם מהמערב התיכון היישר לעולם הראוותני של תיכון פרטי בבוורלי הילס. בפרק הראשון התלווינו לרגע ה-We're not in Kansas anymore של התאומים עם הסחרחורת שתקפה אותם אל מול דגמי המכוניות וההצהרות האופנתיות של חבריהם החדשים ללימודים. ואף על פי כן בבוורלי הילס 90210, מרגע שהופשר הקרח הראשוני היטשטשו הפערים. מקום הבילוי של כולם, בני עשירים מפונקים ותלמידים שקדניים שמנסים בכל מאודם להסתגל לסביבה החדשה והעויינת היה הפיץ' פיט – דיינר קטן ולא מפואר עם בעל בית חביב וקשוב. כשהבנות יצאו לסיבוב קניות ברנדה מצאה את עצמה נבוכה, אבל כולם, בסופו של דבר הסתובבו בג'ינס, ומעולם לא יצא לנו לשמוע שמדובר במותג נדיר שמיוצר במהדורה מוגבלת. אז קלי יכלה לקנות עשרה כאלה בלי להתבלבל וברנדה נאלצה לאלתר, לא נורא. הפער היה שם, ובעונות הראשונות הוא היה חלק מרכזי בעלילה, אבל במובנים מסויימים דווקא האופן שבו הוא היה ניתן לגישור הניע את הסדרה. כשדונה נדרשה פעם להשתתף בנשף דרומי מסורתי כ-debutante היה ברור שמדובר במסר מעולם ישן של מעמדות קשיחים, כזה שאין לו מקום בשגרת החיים של הגיבורים.

אבל בסדרות החדשות (אין לי כוח להוריד סדרות כך שאני מדבר על סמך המאמר בסלון והעונה הראשונה של Gossip Girl, שידורים חוזרים יומיים ב-Xtra Hot ממש עכשיו) לא רק מינסוטה וקנזס נותרו מאחור, קשה להאמין שאנחנו עדיין בארצות הברית בכלל. את הגיבורים של Gossip Girl אין סיכוי שתתפסו עם שעון סווטש, ואם מישהו ייצפה בטעות עם חתיכת פלסטיק וולגרית כל כך מייד תרצד הודעה מגחכת על מסכי הסלולריים המעוצבים של כולם. גם פערי המעמדות של בוורלי הילס הם  אפילו לא משחק ילדים מול התהום שפעורה בין חלק מהדמויות של Gossip Girl לבין אחרות, שלא לדבר על זו שבינן לבין הצופים בבית. כי Gossip Girl זונחת את האשליה הישנה והמקובלת של ארצות הברית כחברה נטולת מעמדות ומחזירה למרכז התמונה מעמד שאמור היה לא להתקיים בה מעולם – האצולה. בשמות משפחה כמו ולדורף וואן-דר-וודסן אפשר לשמוע את החינוך האריסטוקרטי של ילדים שגדלו בידיעה הברורה שהם אכן טובים יותר מאיתנו.

העולם הזה, סביר להניח, היה קיים ברקע גם בשנות השמונים והתשעים, הכסף הגדול והישן היה שם תמיד (תקראו את אדית' וורטון), הוא רק לא הוצג בצורה גלויה כל כך. אפשר לתהות למה דווקא עכשיו אנחנו זוכים לראות צעירים שותים שמפניה כשהם לבושים בחליפות ושמלות של מותגים שלנו אסור אפילו לדעת על קיומם, משתלטים על שולחנות במסעדות יוקרה שדורשות הזמנה חודשים מראש ומשכנתא, ובאופן כללי חיים במציאות חלופית. לא בטוח שיש לי תשובה מוצלחת לתהיה הזו, אבל נדמה לי שבשני מובנים, אחד תמים למדי ואחד ציני להחריד אפשר לתלות את האשם בבועת ההיי-טק של שנות התשעים.

כשביל דראמונד התייחס לפעולה שבה שרפו הוא וג'ימי קאוטי מיליון ליש"ט מרווחיהם כ-KLF באי הסקוטי יורה הוא טען שבמידה רבה זו הייתה ההזדמנות האחרונה כמעט לטעון צעד כזה בסמליות, כי המיליון שליווה את המאה העשרים כקו יעד דימיוני עמד לאבד את המעמד המיתי שלו. דראמונד צדק (הוא תמיד צודק). שריפה של מיליון ליש"ט היא אולי צעד חסר אחריות, אבל כמה אפשר להתרגש ממנה כשאהוד ברק רוצה סכום גדול פי שישה על הדירה שלו, כמה אפשר להיחרד ממנה כשמיליארדים נמחקים יום אחד וצצים למחרת יש מאין בבורסה. את חלום המיליון החליף חלום המיליון הראשון עד גיל שלושים, או חלום האקזיט עם עוד כמה אפסים בסוף. אל מול מציאות כזו העושר המתון של ילדי בוורלי הילס 90210 כבר לא מספק חלון ראווה אסקפיסטי לנעוץ בו עיניים בקנאה, לאף אחד שם, למיטב זכרוני, אפילו לא היה מטוס פרטי ראוי.

אבל לבועה ההיא על שלל השלכותיה היתה גם תוצאה אחרת, בעוד החלום הגדול זינק בכמה סדרי גודל כלפי מעלה, חלומות אחרים נעשו נגישים הרבה יותר, סמלי סטטוס בלתי-מושגים של לפני רגע הפכו למחזה נפוץ בכל בית מהמעמד הבינוני – טלפונים סלולריים מתקדמים, מסכי טלוויזיה עתירי אינצ'ים, אפילו הארבע על ארבע הוא כבר לא מה שהיה פעם. אבל הטלוויזיה האמריקאית הרי נוצרה ונועדה לגדל צרכנים שאפתניים, כאלה שתמיד רוצים משהו שהוא מעבר להישג ידם. אם התמונה שתוצג בפניהם תהיה זו של 90210 הישנה הרי עד שיגיעו לשנות העשרים שלהם וירכשו מקצוע כבר יוכלו להשיג לעצמם את כל מה שראו אז ואף יותר. כדי להשאיר אותם רעבים תמיד לעוד חייבים לפתוח להם צוהר לעולם אחר לגמרי, כזה שלעולם לא יהיה שלהם.

הערה: תוך כדי הכתיבה של הפוסט הזה נזכרתי בספר שעורר לא מעט הדים בשנה שעברה, Richistan, שמתאר את חייהם הבלתי-נתפשים של עשירי המאה העשרים ואחת, סרתי ל-Book Depository (משלוח חינם לכל העולם, מהספר הראשון) כדי לברר משהו אודותיו וקיבלתי המלצה על  Deluxe שמתאר את התהליך שבו איבדו מותגי היוקרה של העבר את זוהרם במציאות שבה התיק של פראדה והחיקוי הזול שלו מיוצרים באותו מפעל סיני, אבל עומד גם על המקומות שבהם משומרת היקרה הישנה בכוח כדי להמשיך ולקיים היררכיה מעמדית ברורה. שני הספרים, כך נראה, קולעים היטב לשני ההסברים שהעליתי.

דממה דקה ל“לא פער – תהום”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting