שום פרשים לא יבואו

(הפוסט הזה פורסם במקור כאן, אבל בגלל כל מיני צרות וורדפרס יצא שהוא אינו כולל את שלל הקליפים מיוטיוב שאמורים היו ללוות אותו – הנה גירסא מלאה לשרותכם).

אני זוכר את הפעם הראשונה בה שמעתי את "עזרה בדרך".

לא, לא, לא, שקר. אני לא באמת זוכר את הפעם הראשונה. אני זוכר פעם אחרת. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הכנסתי את הדיסק למערכת של המכונית. אני זוכר את "עזרה בדרך" מגיע אחרי ארבעה שירים שאז עוד לא הכרתי בעל-פה. וזאת היתה תקופה לא קלה, גם באוניברסיטה, גם בעבודה, בדרך לגן נעם רותם מנה את רשימת ה"כל מי ש-" שלו, ואני התחלתי לבכות. ממש לבכות, דמעות והכל.

אחר כך שמעתי אותו פעם ועוד פעם ועוד. אלה היו הימים שבהם כולם כתבו על פייסבוק, גם אני, ואז כתבתי פוסט שכותרתו "כל מי שפתח חשבון בפייסבוק" ותוכנו היה הקליפ של עזרה בדרך מיוטיוב. בחשש קל שמא לא אובן כראוי הוספתי הסתייגות קלה בתחתית, "וגם מי שלא, בעצם". חשבתי אז להפוך את זה למסורת, פעם בשבוע לבחור את הנושא הזה שכולם מדברים בו ולפרסם פוסט דומה: "כל מי שקנה אייפון", "כל מי שהתקין לינוקס", "כל מי שהצביע ללבני", ותמיד – "עזרה בדרך". לא עשיתי את זה. אבל עכשיו, כשפרויקט "איך הרסה הספרות את חיי" התחיל לגעת בעצבים חשופים הרגשתי צורך, אז פרסמתי את הפוסט הקודם.

"עזרה בדרך", התקליט, לא השיר, נולד בדיוק ברגע שבו נבחנת עד תום היכולת של הספרות להציל או להרוס, או להגיד משהו על החיים שלנו. הוא נולד ברגע שבו "סרטן פגע גם באשתי, עשה אותי קטן" (אשתו של רותם, לא שלי). הרגע שבו אנחנו זקוקים לגאולה של הספרות יותר מכל אולי, אבל גם הרגע שבו הגאולה הזו הופכת לבלתי אפשרית, אולי מגוחכת. אז חזרתי ל"עזרה בדרך" ומצאתי שהוא עוסק במתח הזה שבין הספרות לחיים הרבה יותר משזכרתי או חשבתי.

שומע שיר אמיתי על קסם ועל אובדן

התקליט נפתח עם "עולה ויורד" שהוא שיר בית-חולים, זורק אותנו מייד לתוך הסיוט של חוסר וודאות, מסדרונות נטושים, סיגריות אסורות של חרדה קיומית, מרתפים בלי קליטה, חוסר שינה. ובתוך כל זה רותם מוצא לנכון לחלוק איתנו מידע על השיר שמתנגן באוזניות שלו – "שיר אמיתי על קסם ועל אובדן". שני שירים אחר כך רותם יבצע גירסא עברית ל"חרב דמוקלס" של לו ריד מתוך "קסם ואובדן", אבל עכשיו הוא אומר לנו משהו אחר. הוא מספר לנו שאת הנחמה שלו הוא מנסה למצוא אצל ריד, שהשיר שלו הוא אמיתי, בשביל רותם השיר של ריד הוא אמיתי יותר מהשירים האישיים שלו שימלאו את המשך התקליט. כי בשבילו השירים הבאים הם שלו, הם לא ספרות, הם החיים, ואת הנחמה, כרגע, כשהכל מאיים ומחריד הוא חייב לחפש בספרות, וספרות היא תמיד של מישהו אחר.

זה רק בשורות רעות

אחר כך בא בשורות רעות עם דוקטור מירקין ש"לא הרגיש כמו אלוהים והוא גם לא רצה", כי הוא בסך הכל רופא שבא לעשות את העבודה שלו, הוא לא הסופר שכותב את הסרטן לאשתו של רותם כמהלך עלילתי אכזרי ומבריק, רק שאין מה לעשות כי "יש פה אישה צעירה והיום אתה יודע\מוכרחים כבר לספר היא מחכה" והוא נאלץ למלא את התפקיד. אז הוא מספר לה, אין לו ברירה, ואז

החדר מתמלא בעצב

צריך אופי מברזל בשביל לראות

היא מחזיקה לו את היד

לוחשת קח אותי הביתה

נעבור את זה מהר בלי בעיות

זה רק בשורות רעות

אבל זה לא. אלה לא הבשורות – זה רע אמיתי, גדול, מאיים, כאן ועכשיו. רק שאפשר להעמיד פנים, בעצם חייבים. הנה אנחנו בבדיחה כזו, מטופשת "יש בשורות טובות ובשורות רעות – ממה להתחיל?" וזה כבר לא גידול שמתפשט בגוף וצריך להילחם בו, אלה "רק בשורות רעות".

שום פרשים לא יבואו

ק

קצת לפני האמצע הוא מגיע, שיר הנושא. הוא נולד בנסיבות אחרות, אבל הוא מתאים כאן כל כך שאפשר לא לשים לב. רותם מתחיל מ”כל מי שאיבד קורת גג, כל מי שברח מהבית” ולאט לאט מונה עוד ועוד אנשים שזקוקים לעזרה. בסוף הבית השני אחרי “כל מי שויתר על כליה בשביל להציל את היתר” מגיעה החריקה הראשונה – “כל מי שעכשיו בצבא, כל מי שעכשיו בבית-ספר”, ופתאום ברור שלא צריך “לחיות כמו עבד” בשביל להזדקק לעזרה הזו. משם זה ממשיך ל”כל מי שעישן קופסא, כל מי שאני מכיר” ונחתם ב”כל מי שזורק את החיים שהוא קיבל במתנה כל ערב”. וקשה להאמין שיש מי שלא ימצא את עצמו באחת הקבוצות האלה שרותם מונה, לא כשהאח הגדול משודרת עשרים וארבע שעות בערוץ ייעודי.

אחרי כל ארבע שורות מגיעה ההבטחה הגדולה “עזרה בדרך! עזרה בדרך שלך” ושוטפת אותנו בנחמה. הביטוי הזה, שחוזר על עצמו מעלה בדמיון, שלי לפחות, תמונה של שיירת עגלות בדרכה מערבה, של מטר חצים אינדיאניים מוטח בה ושל חיל הפרשים מגיח מעבר לגבעה ברגע הנכון, “עזרה בדרך”, צפירת הרגעה. אבל אז השיר נגמר, מפנה מקום ל”אין לזה סוף”, ככל הנראה השיר המדכא ביותר של התקליט עם “אחותך הקטנה סיפרה איך נלחם\לא איבד אמונה ואז הוא לא נשם”. רגע, אני רוצה לצעוק, מה עם העזרה הזו שבדרך, איפה היא? רימו אותי. אבל אני יודע שאין עזרה בדרך, אני יודע ששום פרשים לא יבואו, ואני יודע שהשיר הזה הקצר, שכרגע נגמר, הוא כל העזרה שאי-פעם תגיע, ואני יודע שזו גם כל העזרה שצריך.

לא יודע מה עוד

הוא נגמר ב”שיר מהקומה התשיעית” שבו רותם אוסף את השברים של עצמו, משרטט, בקווים צנועים את מה שאפשר לכנות A design for life

לעשות מוזיקה, להתפרנס בכבוד

ליישר את הגב עכשיו, לא יודע מה עוד

תמיד יש מוזיקה ויש אור ויש חום

ויש לב שצריך אותך ויש פחד וצחוק

כי יש ספרות (מוזיקה) ויש חיים (להתפרנס בכבוד) והם מתקיימים ביחד ולא יודע מה עוד.

הרסה או הצילה

ברור שהצילה, בחייכם, אחרת לא היינו מקשקשים כל כך הרבה על איך הרסה.

4 תגובות ל“שום פרשים לא יבואו”

  1. בהחלט עשית לי חשק לקנות את הדיסק. על אף הדיכאון הכבד שהוא עשוי להשרות על המאזין הממוצע…

    [להגיב לתגובה זו]

  2. כתבת מצוין. השיר הזה הוא מלכודת רצינית – מפתה אותנו להתנחם ולהאמין כשברור עם כל משפט נוסף שאין סיכוי. ויש. וחוזר חלילה.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. משומה לא דיבר אליי האלבום הזה משמיעה ראשונה, וגם לא משניה. אולי בגלל שלמדתי עם נועם בתיכון, בכיתה מקבילה.

    פעם אחת פרסמתי כתבה בעיתון בית הספר על השיר IMAGINE שאז (כיתה י', תחילת שנות ה90) גרם לי לבכות ולחשוב. נועם, שבהפסקה הגדולה היה משמיע מוזיקה ברמקול של בית הספר, החליט להגיב בדרכו הבוטה – הוא אמר (ברמקול שכל בית הספר שמע) שהוא קרא מה שכתבתי, שהוא מקדיש לי את השיר ו – שאני זקוקה למציצה (בפרפרזה על מה שהדמות של רובין וויליאמס אומרת למאזין נאיבי בגוד מורנינג וייטנאם). עד היום אני זוכרת אתזה, ועד היום אני לא יכולה להשתחחרר מהתחושה שלי לגביו שהוא בן אדם ןאמן מזוייף.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. חן: אין לי, למען הסר ספק, כל היכרות אישית עם רותם, ואני בהחלט מתרשם מדברייך שמדובר היה בחרא של בנאדם. מה שאני יכול לנסות ולהגיד זה שאני הכרתי את רותם לראשונה בימי קרח 9 ולא ממש התלהבתי, כן היו שם כמה שירים נחמדים ואף יצא לי פעם להיות בהופעה שלהם וליהנות, אבל ברור היה שרותם מנסה ליצור כאן גירסה מקומית של משהו זר, בעצם כמעט העתק אחד לאחד. למה אני מציין את זה? כי אני משער שזה, כמו גם ההערה המכוערת שלו כלפייך, נבע משלב קצת ראשוני בגיבוש של זהות מוזיקלית. מצד אחד יש את הלהקות המגניבות שהוא רוצה להיות בדיוק כמותן, מצד שני יש כל מיני דברים אחרים שכולם אוהבים אבל רק הוא והחבר'ה שלו יודעים כמה הם פאתטיים כי רק הם שומעים את המוזיקה הנכונה.
    להגנתו של רותם אני יכול לומר שרוב האנשים שמייחסים חשיבות למוזיקה חייבים לעבור שלב כזה לפני שהם נעשים פתוחים יותר ובעיקר סובלניים יותר. בכל מקרה, רותם של "עזרה בדרך" רחוק מאוד מרותם של קרח 9 ואני מקווה שגם מרותם המגעיל של ההפסקה הגדולה.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting