רעיונות ב(אימ)פוטנציה – ספיחי שבת וחג 1
3 באוק, 2008
ההלכה, כידוע, מטילה על היהודי המאמין אי-אילו איסורים ומגבלות בכל הנוגע לפעולות המותרות בימי שבת וחג, בתמורה מקבל המאמין יום של קודש ושל שלווה מהסוג שאדם חילוני מתקשה ליצור לעצמו, ואף על פי כן יש לא מעט מגבלות שגם האדוקים שבמאמינים היו שמחים למצוא דרך אלגנטית, במסגרת ההלכה, לעקוף אותן. כשרות לציבור תוגשנה בשני הפוסטים הקרובים שלוש סוגיות שכאלה עם רעיונות ראשוניים לפתרונן.
סוגיית המרק
מרק למי שלא שם לב מעולם הוא מן המזונות שסכום הספרות שלהם בגימטריה הוא שבע (340) ולפיכך הוא, ביחד עם דג (7), בשר (502), חלה (43) ואולי עוד כמה ששכחתי ראוי לשמש כחלק מהארוחה החגיגית של ערב שבת. הבעיה האמיתית מתעוררת כאשר סיר המרק המופלא של ערב שבת שוכב קר למחרת בצהריים, ועל מנת להגישו נדרשת המשפחה לביצוע הפעולה האסורה של חימום מים לכדי חום שהיד סולדת ממנו. הדרך היחידה לעקוף מכשלה שכזו היא כמובן למנוע מהמרק להתקרר בזמן שעבר מערב שבת ועד לצהריים, אבל מרק שיוותר על פלטת השבת שעות ארוכות יאבד בהדרגה את נוזליו היקרים, ויהפוך לתבשיל סמיך במקרה הטוב או לתערובת חרוכה של ירקות ובשר במקרה הסביר יותר.
בדיוק כאן נכנס לתמונה סיר המרק הייעודי לשבת. הסיר מורכב משני חלקים נפרדים, האחד הוא הסיר הבסיסי שבו בושל המרק במקור, ואילו השני הוא סיר נפרד עם גוף חימום חשמלי נפרד, ומכסה אטום. משהוגש המרק לשולחן בארוחת הערב מושב הסיר המקורי אל הפלטה והסיר הנפרד מורכב מעליו. בסיר הנפרד מוחזקים מים בכמות לא מבוטלת בטמפרטורה גבוהה מספיק כדי להיחשב כזו שהיד סולדת ממנה. חיישן מכני פשוט (גם כן חיישן, כולה מצוף קטן) אומד כל הזמן את מפלס המים בסיר התחתון ובכל פעם שזה יורד מתחת לרף שנקבע יל ידי הבשלן המשפחתי נפתח פתח קטן בתחתית הסיר העליון מזרים קילוח דק של מים חמים אל תוך הסיר התחתון ובכך ממשיך לשמור את המרק בחום ובדרגת הסמיכות הרצויה. כל הפעולות ניתנות למימוש באופן מכני בלי צורך בסגירה או פתיחה של מעגלים חשמליים (כאילו שזה מפריע לשעוני שבת). שינוי קל של ההגדרות יביא גם לחמין מושלם בשבת בצהריים בלי ריצות מבוהלות אל המטבח אחת לכמה שעות.
נו, גם אם זה לא ממש שימושי חייבים להודות שמדובר במתנה מושלמת לחג, מי מרים את הכפפה לפני ליל הסדר הקרוב? ואגב, אם האח הגדול הוא שם לגיטימי לתכנית טלוויזיה אני בטוח ששם כמו סיר הבשר יכול לתפוס כאן מצויין.
3 באוקטובר, 2008 בשעה 11:09
לפי הבנתי שלוות השבת היא יותר, רעיון של קידום מכירות מאשר רעיון של ממש.
רוב החרדים שאני הכרתי היו עסקוים באובססיה אין סופית סביב הילכות השבת.
או לפחות לא זכו ליורת שלווה מהשיראלי שיוצא נגיד לים או לטיול.
[להגיב לתגובה זו]
4 באוקטובר, 2008 בשעה 20:11
תמיד טוב ללמוד דברים חדשים כמו הגימטריה של דג, חלה ומרק.
חישוב פשוט מראה שגם סושי צריך להיות מנה שבתית מסורתית (סושי = 60 6 300 10=376. 3 7 6 = 16. 1 6=7. מ.ש.ל.)
הרעיון ההלכתי מעניין עד כדי רישום פטנט אבל אני לא בטוח שמרק שהולך ומתדלל במים עם תוכן מוצק שמתחמם 15 שעות יהיה טעים במיוחד.
סושי, לעומת זאת, אוכלים קר.
[להגיב לתגובה זו]
5 באוקטובר, 2008 בשעה 8:38
אבשלום: הרעיונות, גם בפוסט הזה, וגם בפוסט השני בסדרה שכבר פורסם בינתיים נובעים מההשתוממות שלי כחילוני אל מול מנהגי השבת והחג הדתיים שיצא לי לראות לאחרונה, ויש בהם יחס אמביוולנטי כלפיהם. מצד אחד יש בי הערכה אמיתית לאידאל השבת ומצד שני קשה לי שלא להתפתות ללגלוג קל כלפי העיסוק האובססיבי שאתה מדבר עליו והיכולת שלו לרוקן את השבת ממשמעותה המקורית.
אורן: ראשית יש לציין שהסמכות ההלכתית בבית הזכירה לי שגם יין (70) נמנה על הרשימה המקורית.
שנית, אם לפתח מעט את הרעיון שלך, הרי שסושי בעצם מתחזה למאכל שבת בהיותו נסכם ל-7 רק מדרגה שנייה, בדיוק כמו בייקון (178 נסכם ל-16) ולכן יש להימנע ממנו.
[להגיב לתגובה זו]