מדריך מפוכח לתלמידי מחקר: "דלדולה" של "הרוח" ב"ישראל"*

הוא חוזר מן הכפור, בכורח הנסיבות, כן, כן, עוד פוסט במסגרת המדריך המפוכח לתלמידי מחקר (לארכיון המדריך).

שתי קינות, מנוגדות כמעט זו לזו, פורסמו לאחרונה בבלוגוספירה העברית אודות מצבם של לימודי ההמשך בתחומי מדעי הרוח. בעודי מהרהר בשתי הקינות האלה הבנתי שיש לי מה לומר עליהן, וייתכן בהחלט שהן תחזרנה את המדריך המפוכח, ולו זמנית, לפעילות. הפוסט הנוכחי הוא רק תגובה ראשונית, ובה רמז לתגובה עתידית – מדריכית יותר באופיה.

שתי הקינות, למי שפספס:

טענתו של הדוקטור הטרי והיו"ר שפרש וחזר לפיה הדוקטור לפילוסופיה הולך בדרכו של הדודו אל הכחדה, נדחק על-ידי שטפון גובר של מחפשי רווח ורודפי השורה התחתונה בדמות תלמידי משפטים ומנהל עסקים.

טקסט אישי, חושפני וכואב, של המוסמכת הטרייה, ואחת מההם, על מסלול האכזבות והתלאות, ובעיקר, כך נראה, על התנפצות האשליות, של לימודי מחקר בספרות. זאת גם הזדמנות מצויינת להודות לה על המחווה לסדרה, על הקישור, ועל ההכתרה כ"נכס צאן ברזל של הרשת שלי" (כלומר שלה).

כן, לפילוסופיה

אחת הטענות העיקריות של יובל דרור היא כמעט סמנטית.

מה שמעלה את השאלה, האם יש עוד טעם לתת לבוגרי תואר שלישי תעודה שכותרתה "דוקטור לפילוסופיה" בשעה שכל כך מעט מהם מתעניינים בלימודים הקשורים למדעי הרוח והחברה בכלל, ובפילוסופיה בפרט? האם עבר זמנו של הכבוד המיוחד שמקבלת הפילוסופיה והגיע הזמן שהיא תפנה את מקומה למשהו קצת יותר עדכני?

התשובה, החד משמעית לטעמי היא כן. הרי כבר מזמן ברור שבאוניברסיטאות מודרניות פילוסופיה היא תחום אחד, צר יחסית, ואף על פי כן התואר השלישי, כמעט בכל תחום (עזבו רפואה) עדיין מכונה "דוקטור לפילוסופיה". יש לעובדה הזו סיבות היסטוריות כמובן. אבל לטעמי יש בהחלטה הזו גם הצהרה ערכית, הצהרה שאומרת שגם אם קיבלת תואר "מוסמך במדעים" או "מוסמך בניהול", הבחירה להמשיך ללימודי דוקטורט היא צעד משמעותי, שינוי מהותי בכוונות שלך. אין לי נתונים שיגבו את הטענה, אבל אני מוכן לנחש ששיעור הממשיכים לדוקטורט במקצועות הפרקטיים (והמשוקצים כמעט, אליבא דדרור) כמו מנהל עסקים ומשפטים הוא נמוך מאשר במסלולים אחרים.

כן, גם מי שלמד משפטים במטרה להיות עורך דין מצליח, והמשיך לתואר שני כדי להעשיר את הרזומה, אם וכאשר בחר ללכת עוד צעד קדימה, להקריב עוד ארבע שנות קריירה פוטנציאליות על מזבח המחקר וההשכלה עשה זאת, כמעט בודאות, מתוך עניין, רצון להעמיק ואהבת-דעת, נו כן, פילוסופיה.

שני המגדלים

כדי להמחיש את הטענה שלו דומה שיובל דרור בוחר להתעלם במכוון מכל מה שנמצא בין שני הקטבים האקדמיים שהוא מתאר. בתמונה הפשטנית שלו יש אנשי מדעי הרוח והחברה שחדוות הדעת והסקרנות האינטלקטואלית מנחים אותם, ויש אנשי משפטים ומנהל עסקים שכל מעייניהם נתונים לדרך להסב את השכלתם לכסף מהיר וקל.

אין בתמונה הזו כלכלנים ומהנדסים שסקרנות מהולה אצלם גם ברצון לרכוש מקצוע פרקטי, ואין בתמונה הזו אנשי מדעי הטבע (מדעים מדוייקים ומדע החיים) שרדיפת הדעת שלהם אינה פחותה מזו של אנשי החברה והרוח, גם אם חלקם לומדים מדעי המחשב במטרה להשתלב בסטארט-אפ מצליח ולעשות את המכה.

המניעים של כל מי שבוחר ללמוד באקדמיה, בכל תחום ובכל תואר הם מורכבים, יש בהם, לכל הפחות, ערוב כלשהו של מנטליות הפילוסופיה שדרור מקונן על אובדנה ושל מנטליות ה-MBA שהוא מבכה את עלייתה, ואין טעם בחלוקה הסכמטית למחנות מנוגדים.

טפילים

יש בעולמנו לא מעט מקצועות טפיליים. זה הכרחי, וזה גם לא נורא כפי שיכול להשתמע מהשם. עריכת דין וראיית חשבון הם מקצועות טפיליים, הם חיים על מצוקות של אנשים אחרים, על הצורך לערוך חוזה שיבטיח לך שאכן תקבל את הדירה ששילמת עליה במיטב כספך או על חוסר היכולת שלך לנהל כראוי את כל יחסיך מול רשויות המסים במקביל לנהול העסק הקטן שלך.

גם פילוסופיה של הטכנולוגיה היא עיסוק טפילי. שוב, זה לא הופך אותה לעיסוק שלילי. אבל קשה לי לראות הצדקה לקיומו של פילוסוף של הטכנולוגיה בהיעדר טכנולוגיה. זה אומר שעל כל דוקטור בתחום החשוב והנחוץ בהחלט הזה, ראוי שיהיו כמה אלפי מהנדסים, כמה מאות דוקטורים בתחומים טכנולוגיים, כמה עשרות תאוריטקאים של הטכנולוגיה (מתמטיקאים, פיזיקאים, כימאים) וכמה עשרות אנשי נהול. אותו עקרון נכון ללא מעט תחומי מחקר במדע הרוח, ולכן אני לא מוצא טעם להתפלץ מיחסי כוחות מעוותים לכאורה בין מדעי הרוח לבין מקצועות אחרים.

בסיס רחב

כל האמור לעיל לא אומר שאני שמח לראות את הצניחה החדה בהרשמה ללימודי תואר ראשון במדעי הרוח חס וחלילה. אבל הדאגה האמיתית שלי היא מההתמקצעות המיידית כמעט של כל מסלול לימודים באוניברסיטה.

כמו שכתב Chad Orzel לא מזמן קל מאוד להיחשב בימינו אינטלקטואל בעודך מודה בבושה שהיא בעצם גאווה שאין לך מושג במתמטיקה ושאף פעם לא הסתדרת עם משוואות. קל מאוד, במקומות אחרים, להיות מדען מבריק ולהודות בבושה שהיא בעצם גאווה שכבר שנים לא פתחת ספר שאינו מקצועי.

הבעיה האמיתית, אם כך, היא לא בשאלה כמה אנשים יקדישו שלוש שנים לספרות כללית וכמה יקדישו ארבע שנים להנדסת בניין, אלא השאלה למה מערכת ההשכלה הגבוהה שלנו יוצרת הפרדה כמעט הרמטית ביניהם.

טעיתי, טעית, טעינו

הפוסט של מיטל שרון, מנגד, יכול להיקרא כקריאה כמעט נואשת לכל מי שחדוות הדעת עוד מקננת בו לרחוק ככל הניתן מהמסלול האקדמי, במיוחד בתחום מדעי הרוח. אני חייב להתנגד בתוקף לרוח הזו שנושבת מהפוסט שלה, בין אם במכוון ובין אם לאו.

כמו שאמרתי לא אחת לאורך הסדרה, תלמידי מחקר בישראל (ובהחלט ייתכן שגם בשאר העולם) סובלים משתי בעיות מרכזיות – ציפיות מוגזמות מלימודי המחקר (האמונה שעולם חדש ייפתח בפניהם באחת ושיזכו לעסוק בעניינים שברומו) וחוסר הכנה מחפיר כמעט לשגרה האפרורית והמייגעת של מחקר אקדמי.

אפשר, וראוי, להאשים את המערכת האקדמית בנטייה לטאטא את הבעיות האלה אל מתחת לשטיח, לבוא בטענות כנגד העובדה שאין, כמעט, הכנה מסודרת לקראת המחקר. אבל, כפי שטענתי שוב ושוב, לחלק ניכר מהטעויות אנחנו, תלמידי המחקר, אחראים בעצמנו.

כבר עכשיו יש לי מענה חלקי לטענות ששרון מעלה בפוסט שלה, וזה יחכה לפוסטים מדריכיים יותר באופיים. כרגע אני רוצה רק להעיר שנדמה שהחוויה האישית הכואבת שעברה גורם לה להציג את המסלול האקמי כולו בקדרות מוגזמת.

כן, לא כל אחד, גם אם הוא חש שהספרות יכולה להר
וס חיים ולהצילם, חייב לממש את מערכת היחסים המורכבת שלו עם האדרת של גוגול במסדרונות סוראסקי או אוקספורד, וגם על זה כבר דיברתי מעט, אבל בין זה לבין קעקוע חומות השן האקדמיות עוד יש כמה נקודות מילוט.

מחקר, תרבות

במהלך הסמסטר הבודד שלי מחוץ לפקולטה למדעים מדוייקים, עת שקלתי ברצינות מסלול שגולת הכותרת שלו היא עבודת דוקטורט מסעירה אודות ביל דראמונד וה-KLF יצא לי לדבר עם חבר, מיחידי הסגולה שהצליחו לצאת מהתכנית הבינתחומית של אוניברסיטת תל אביב לכיוונים קונסטרוקטיביים. "יש הרבה דברים מעניינים לעשות בכיוונים שאתה מדבר עליהם" הוא אמר לי "אבל לא באקדמיה".

הוא צדק. הוא הכיר טוב ממני את הדינמיקה ואת תחומי העיסוק של אנשי מדעי הרוח. הוא לא זלזל בהם בשום אופן, אבל הוא ידע לומר לי שהכיוון שממנו הם בוחרים להסתכל על תופעה כמו KLF שונה לחלוטין מהכיוון שאני מדמיין לעצמי.

מיטל שרון ואיתמר שאלתיאל (ההם), אם יותר לי להתנבא, עוד יהיו דמויות חשובות בחרושת התרבות הישראלית. במידה כזו או אחרת הם כבר עכשיו, אולי קצת בקטן, כאלה. שניהם פסעו (פוסעים) גם במסלול אקדמי וגם במסלול עצמאי. אין לי ספק שהתעודות הרשמיות של המסלול האקדמי יכולות לקצר מעט את דרכם למעמד הראוי להם, אבל לא הן העיקר.

לא הייתי קונה תיאוריות פיזיקליות או ספרותיות ממי שלא רכש קודם השכלה פורמלית מסודרת ומעמיקה, ולו רק כדי שיוכל לדעת שהתיאוריות האלה כבר נוסחו, נוסו, והופרכו קודם, למשל.

אבל אפשר לשרטט גם הפרדה בין מחקר לבין עשייה. בדיוק כשם שאני מוכן לקנות מכונית שתכננו מהנדסים בעלי השכלה פיזיקלית בסיסית בלבד, כך אני אהיה הראשון לעמוד בתור כדי לקנות את העשייה התרבותית של ההם, גם לו היו מוותרים לחלוטין על לימודי המחקר האקדמיים.

* המרכאות סביב דלדולה והרוח הן אמיתיות, אלה שסביב ישראל הן רק מחווה לאובססיה של עידוק.

9 תגובות ל“מדריך מפוכח לתלמידי מחקר: "דלדולה" של "הרוח" ב"ישראל"*”

  1. אני כ"כ שמח לקרוא את זה, כתבת בעצם את כל מה שרציתי לענות ליובל (דרור). ועוד הרבה יותר מזה, כמובן.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אחלה פוסט. תודה. תודה.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. ראשית, תודה על המחמאות. קשה לי להאמין שאני אהיה דמות חשובה באיזושהי חרושת, אבל תודה. ואגב, באמת זה נקרא כטקסט חושפני? משונה. חשתי שכתבתי דיווחי למדי.

    לא ממש הבנתי, אני חייבת להודות, למה אתה מתנגד כל כך בתוקף לטענה שלי. אני חושבת על מה שהאקדמיה היום מציעה לתלמידי מדעי הרוח ואני חושבת על דברים שיכולים לקרות אם אותם אנשים יפנו את האנרגיה והרצון שלהם ללמוד אל העולם או אל האינטרנט, ואני די איתנה בדעתי שהאופציה השנייה תלמד אותם יותר. אני גם לא כל כך מבינה את התועלת האישית של האקדמיה. אין שם לא כסף, לא כבוד, ומעט מאד למידה. אני מבינה את הבעייתיות האידיאולוגית בקריאה להתרחק מהאוניברסיטה, אבל זה דבר שאני חושבת שצריך לפעול בו בכיוון אחר. כלומר, קודם צריך לפעול כדי להחזיר לאקדמיה את היכולות שלה, ורק אחר כך לספר לאנשים כמה היא חשובה. כי כרגע, במדעי הרוח, המצב לא מאפשר כמעט כלום.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. א.א. ואורן צ.: תודה.
    מיטל: לחלק מהבעיות שהעלית יש לי תשובות נקודתיות, ואל אלה, אני מקווה, אגיע בהמשך. ברמה העקרונית, נסי להיזכר לרגע בהערצה המקורית שלך למרצה ההיא, לפני שבאה מערכת היחסים ביניכן והעכירה אותה. נסי לחשוב על מרצות אחרות שהערצת. לפעמים ההערצה הזו היא מוטעית מהיסוד, מבוססת על כמה בדיחות מוצלחות ששולבו בהרצאה או על חתרנות פוליטית בגרוש. אבל לפעמים ההערצה הזו מוצדקת לחלוטין. ואנשים כאלה כמו המרצים הנערצים באמת יכולים לצמוח ולהתקיים רק באקדמיה. מישהי מבין חברותייך לתואר השני תהיה פעם מרצה נערצת כזו בעצמה. כן, המצב הכללי הוא עגום, ועדיין יש דברים שאפשר לעשות רק באקדמיה. הבעיה היא שלא לכל אחד הכיוון האקדמי מתאים, ויש אנשים שיוכלו להפיק מעצמם ולמען אחרים הרבה יותר במסגרות אחרות, והבעיה הגדולה יותר היא שבאמת לא מספרים לנו את זה, ואנחנו מגלים באיחור משווע ומצער.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. שחר, המרצה שלי, שהיא שילוב של בדיחות מוצלחות, של חתרנות פוליטית בגרוש ושל מוח מבריק, לא הייתה יכולה לצמוח באקדמיה היום. אם מישהי מהחברות שלי תהיה מרצה נערצת (ואחת מהן בטוח תהיה), זה יקרה למרות שהיא פועלת באקדמיה של היום, ובגלל שרידים של מה שהיה פעם שעוד לא הצליחו להרוס. אז אני עדיין לא משתכנעת :)

    אבל כן, לי האקדמיה לא מתאימה כלל. ונכון, הרבה מן הקינה שלי נובעת מזה שלא אמרו לי את זה.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. בסדר, לא צריך, אל תקני.
    אני לא חושב שיש לי סיכוי אמיתי לשכנע אותך, אני רק חושש שהכיוון שבחרת בפוסטים שלך הוא של אכזבה יותר מאשר של פכחון.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. נכון. נראה לי שכשהחלטתי לספר את הסיפור שלי, ולא לדבר באופן כללי, אז אוטומטית נלווית לזה נימת אכזבה. אני מקווה שהאכזבה שלי תוביל לפיכחון אצל הקוראת.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. *מחכה בסקרנות לפוסט עם התשובות הנקודתיות*

    [להגיב לתגובה זו]

  9. אחת הסיבות שבגללן גם סמינרים של תואר שני נראים לעיתים קרובות בדיוק כמו סמינרים לתואר ראשון היא שבארץ אין דרישה (ועיתים גם ציפייה) שתלמידי מחקר יקראו משיעור לשיעור ספר או כמה מאמרים. אם בתואר ראשון הסטודנטים דיי פאסיבים עד שמגיעה הבחינה, בתואר שני היה צריך לדרוש למידה אישית בין שיעור לשיעור, מה שהיה מאפשר דיון מושכל, אינטליגנטי ומבוסס על קריאה של חומר מתקדם. מכיוון שב 90% מהמקרים אף אחד לא קורא, או שהמרצה אפילו לא מבקש, משאיר את הסמינר בדיוק באותה הרמה של סטודנטים בתואר ראשון.
    מתוך נסיון בארה"ב ובאנגליה (ובארץ) (כתלמידת מחקר), הסמינרים לתואר שני נראים אחרת בעיקר בגלל הרצינות והעבודה הקשה של הסטודנטים. זה מאפשר למרצה לפתוח צוהרלרעיונות חדשים ולנהל דיון ברמה של חוקרים ולא סטודנטים פאסיבים שבאים לקבל בעיקר מידע.
    ואחרי כל זאת, אני עדיין חושבת שיש בארץ יותר מידי מנחים שלא מתפקדים כמנחים; מרצים שבאים ללא הכנה לסמינרים/שיעורים; שאין תוכניות טובות לתואר שני ושלישי, המלוות את תלמיד המחקר מהתחלה ועד הסוף (קורסים מעמיקים, קורסים מתודולוגים, כתיבה אקדמית והנחייה צמודה בעת המחקר). נראה כי הרבה מהבעיות קשורות לתקציבים (אם אין מלגות לסטודנטים, איך אפשר לצפות מהם להקדיש 40 שעות בשבוע לתואר שני ושלישי?).
    אבל… בסופו של דבר, לעיתים האקדמיה ניראית מבחוץ אחרת מאשר בפנים,והציפייה של תלמיד עתידי לא תמיד תואמת לעבודה הסיזיפית והמייגעת של עבודת מחקר. זה לא מתאים לכולם, והיום עם האינפלציה בתארים המתקדמים (כי הרי מי שלא מוצא עבודה שווה אחרי התואר הראשון, ממשיך מיד לתואר שני ואולי אף שלישי), מובילה אנשים למסלול שלא מתאים להם וגורם הרבה מאוד סבל.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting