פרדוקסים אמריקאיים פוסט-בחירות

מצא את ההבדלים

מתישהו במהלך לימודי התיכון הוזמן פרופסור מכובד להיסטוריה של ארצות הברית להרצות בפנינו מעט על הפוליטיקה האמריקאית, שעה של העשרה, אולי לקראת בחירות 88' אני כבר באמת לא בטוח. מאז הטראומה של מלחמת האזרחים, הוא הסביר לנו, אם יש משהו שהאמריקאים מקפידים עליו זה שלא יהיה שום הבדל משמעותי בין שתי המפלגות הגדולות.

במשך שנים נהגתי לשחזר את הרפליקה המטופשת הזו, בדיוק מסוג הרפליקות שנותנות לנו להמשיך ולהרגיש עליונים על האמריקאים באופן מעוות כזה או אחר (קצת כמו להיחרד מ"הצעה 8" בקליפורניה ומהאמריקאים הפרימיטיביים שקיבלו אותה בזמן שכאן עוד יש מונופול מוחלט כמעט לרבנות). רק שאם הזמן שמתי לב שהרבה יותר קל לי להצביע על הפערים בין בוש לגור ולקרי, או בין מק'קיין לאובמה מאשר על הפערים בין שלוש המפלגות הגדולות אצלנו.

האמריקאי הטיפוסי

האמריקאי הטיפוסי (מושג חמקמק מאוד שהרפובליקנים עושים בו שימוש דמגוגי להחריד) אנחנו אמורים לחשוב הוא זה שמתעב את התערבות הממשלה בחייו, מתוך פחד קדמון שטבוע בו מפני עריצות באשר היא. הפחד הזה, הרבה יותר מאשר משנה כלכלית סדורה, גורם לו לתעב את הרעיון של העלאת מסים בכלל ושל מיסוי פרוגרסיבי בפרט. האמריקאי הטיפוסי, אנחנו מתבקשים להאמין, הוא גם בדלן, מאז שניתקו ארצות הברית של אמריקה מהאימפריה הבריטית, הוא גאה בארצו ובדגל, ולא מעניין אותו מה קורה מעבר לים.

האמריקאי הטיפוסי הזה, אנחנו מתבשרים פעם אחר פעם, נוטה לכיוון הדמוקרטים "מחלקי העושר" עם הגוון הסוציאליסטי שלהם בכל פעם שבמרכז הבחירות עומדת הכלכלה, ולכיוון הרפובליקנים שיצאו למלחמה בעיראק כשנושאי בטחון הם במרכז.

איך זה עובד באמת?

אבל הפרדוקס הגדול ביותר של הפוליטיקה האמריקאית הוא שיטת האלקטורים, או בעצם העובדה שהשיטה הזו עובדת, שתקלות כמו בחירות 2000 (כשבוש זכה בנשיאות למרות שהפסיד במניין הקולות) הן נדירות.

בקדנציה הראשונה של בוש הבן שורטטו מחדש גבולותיהם של מחוזות הבחירה לבית הנבחרים באופן שמנע מראש את האפשרות הריאלית לנצחון דמוקרטי בהרבה אזורים (אני מכיר אישית פרופסור למתמטיקה בטקסס שהתמודד אז כמועמד עצמאי במחאה על התרגיל וגרף כמה אחוזים בודדים). אני לא מעלה על הדעת אפשרות שמישהו יעז לשנות את חלוקת המדינות בתרגיל פוליטי דומה, אבל העובדה שהמפה הנוכחית מייצרת מפתח אלקטורים שמאפשר מערכת פוליטית דינמית היא כמעט בגדר נס.

למרבה הצער אין אפשרות לערוך ניסוי וליישם שיטה מעוותת כל כך במדינות אחרות רק בשביל הבדיקה, אבל נדמה לי שמסתתרת מאחוריה שאלה מעניינת. כדי לחדד את השאלה כדאי לזכור שעד לסוף שנות הששים המפלגה הדמוקרטית היוותה בית פוליטי חם לגזענות הלבנה של דרום ארצות הברית. במערכות הבחירות של 68' ו-72' שורטטו מחדש קווי השסע הפוליטיים של החברה האמריקאית (יש מי שמכנה את המפה הפוליטית החדשה שנוצרה אז ושאיתה חיה ארצות הברית עד היום ניקסונלנד על שם האיש שאחראי לה במידה רבה). מה שמפליא הוא שגם אחרי טריפה מוחלטת של הקלפים הפוליטיים כמו זו ממשיכה שיטת האלקטורים לעבוד בכלל לא רע.

אפשר כמובן לטעון, בסוג של נימוק אנתרופי שהשיטה עובדת כיוון שהיא עובדת, או לפחות שאם היא לא היתה עובדת כבר מזמן היינו רואים שיטה אחרת מחליפה אותה. אבל הסבר כזה הוא בעייתי כשמסתכלים על תקופת ניקסון. כדי לקבל את ההסבר הזה נהיה חייבים לטעון שהשיטה שהתאימה לקו שסע בין-מפלגתי אחד מתאימה, במקרה, גם לקו השסע שהחליף אותו. זה הסבר אפשרי, ואין לנו אפשרות של ממש לערוך ניסויים כאמור, אבל זה גם הסבר דחוק לטעמי. הסבר משכנע יותר יהיה כזה שיטען, ואף יראה, שנקודות העימות המרכזיות בין שתי המפלגות הגדולות בארצות הברית מסתדרות באופן שישמר את האיזון ביניהן לא רק בציבור הרחב אלא גם בקולג' האלקטורים.

5 תגובות ל“פרדוקסים אמריקאיים פוסט-בחירות”

  1. מאת מרקוביץ':

    מעניין מאוד, אבל קצר מדי…

    אותי מעניין להבין למה דווקא שתי מפלגות?
    ולמה האיזון (היחסי) ביניהן נשמר לאורך כל כך הרבה שנים?
    ואיך בכלל עובדת השיטה? (מחוזות בחירה?)

    אתה מכיר מקורות ברשת העברית לקריאה נוספת בעניין?

    (נ.ב – "רק שאם הזמן" בפסקה הראשונה, וגם תחילת הפסקה השנייה לא ברורה)

    [להגיב לתגובה זו]

  2. נראה לי שהכוונה היא ל'רק שעם הזמן'

    [להגיב לתגובה זו]

  3. מרקוביץ' (איה?): הסיבה שיש רק שתי מפלגות היא שההצבעה למועמד לנשיאות מתרחשת כך שכל מדינה מצביעה בנפרד, והמועמד שקיבל בה הכי הרבה קולות מקבל את כל הקולות של המדינה (חוץ מנברסקה ומיין, כפי שתוכלי לקרוא בגלוב בפוסט "כך ייבחר ראש הממשלה הבא בישראל", שלא הצלחתי לשים לו לינק כאן).

    לכן, אם היו (נניח) שלוש מפלגות, רק אחת מהן היתה יכולה לזכות ברוב הקולות, והיה סביר שהשתיים הקרובות ביניהן יתאחדו למפלגה חדשה.

    כדאי לציין שיש מועמדים עצמאיים, ויש גם מפלגות אחרות (המפלגה הליברטארית, המפלגה הירוקה) אבל הן לא מתמודדות ריאליות לנשיאות, כי אין להן סיכוי לנצח ברוב המדינות. לפעמים מועמדים אחרים "גונבים" קולות מהמועמדים המרכזיים, ולפעמים מטים את הכף, כמו שקרה בבחירות 2000 עם דניס קוסיניץ'.

    אגב, שחר: חיפסתי ולא מצאתי מתי יתרחש ה-redistricting הבא. הוא במדינות שונות בזמנים שונים, אבל לא מצאתי טבלה. בכל מקרה, נראה שאובאמה צריך שתי קדנציות כדי להטות את מפת החלוקה בחזרה למצב "הוגן" (או, בניסוח פחות מעודן ויותר מציאותי, לצד הדמוקרטי; נו, פוליטיקאים).

    [להגיב לתגובה זו]

  4. אלעד – בבחירות 2000 זה היה ראלף ניידר, לא דניס קוסיניץ', שגנב קולות מהדמוקרטים וגרם לבחירת בוש.
    בנוסף לכך – ה-redistricting הבא יתרחש ב-2010, וזהותו של הנשיא לא רלבנטית לסוגיה הזו. מי שאחראי על כך הם המושלים של המדינות השונות ובתי הנבחרים בהן.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. יובל -תודה על התיקונים. ניידר, כמובן שניידר. שכחתי.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting