רעיונות ב(אימ)פוטנציה 2 – נסיון הבהרה

לארכיון המדור 

אור הגיב לפוסט הקודם שלי בטענה החשובה לפיה הבעיה שניצבת בפנינו אל מול הצפת המידע אינה טכנולוגית כי קשה עד בלתי אפשרי לכמת טעם, וזה, בסופו של דבר מה שהגדרתי כחלק מרכזי מהבעיה הטכנולוגית שעומדת בין בועת ה-2.0 במצבה הנוכחי לבין חדירה אמיתית שלה לכל בית.

על פניו הטענה של אור נשמעת נכונה ואולי אפילו טריוויאלית, אבל לפני שנכנעים לבלתי אפשריות של המשימה העולה מתוכה כדאי אולי לעצור ולשאול האם אנחנו באמת רוצים לכמת טעם, למה בדיוק אנחנו מתכוונים בכימות של טעם, ומהם גבולות השגיאה שאנחנו מוכנים להרשות לעצמנו במשימה כזו. נדמה לי שאחרי מחשבה ממושכת על הנושא אפשר לנסח תשובות שיהפכו את הבעיה לפשוטה יותר, אפשרית לפתרון.

מה דפוק ב-Flickr? את הדיון אני רוצה להתחיל ממה שנחשב לאחת מהצלחות הווב 2.0 הגדולות, אתרי שיתוף התמונות ובראשם פליקר (בראש מבחינת באזז ולא מבחינת שימוש, כדאי לזכור). מניסיוני האישי, רוב השימוש בפליקר היום הוא כדרך אלגנטית לחסוך רוחב פס ונפח אכסון על שרתי דואר ומחשבים עמוסי מוזיקה וסרטים. במקום לשלוח לכל בני המשפחה אימייל כבד ומלא בתמונות ממסיבת פורים אפשר להסתפק בשורה אחת של "יש תמונות מגניבות בכתובת הזאת, כנסו כנסו!!!" אין ספק שמדובר בחסכון עצום ומשמעותי (וראו גם את הפוסט של iod בנושא דומה), אבל האם זו המהפכה שעליה אנחנו מדברים? השימוש בתגיות בפליקר, עם כל ההייפ הנלווה אליו הוא מוגבל, קשה מאוד למצוא תמונות שיעניינו אותך אם תסתמך על התגיות בלבד. משתמשים אקטיביים וכבדים בפליקר אולי יוצרים לעצמם רשת חברתית קטנה ומפיקים ממנה את המרב, אבל עבור רוב הגולשים מודל ה"כנסו, כנסו!!!" נשאר דומיננטי. למה? כי פליקר (והוא כמובן רק דוגמה) עדיין דורש מהם יותר מידי אקטיביות.

אמזון ופנדורה ככמתי טעם: לפני קרוב לשמונה שנים כתב מלקולם גלדוול בניו יורקר על האפשרות שהעידן הדיגיטלי יהרוג את שוברי הקופות (חמש שנים לפני מאמר הזנב הארוך של כריס אנדרסון), הוא התמקד אז פחות בזמינות האינסופית של שטח אכסון ויותר בחיזוק שהרשת נותנת למנגנון השיווק הישן והבטוח מכולם – שיווק מפה לאוזן. את המאמר הוא ליווה בדוגמה שאז עוד היתה בשלבי התהוות ראשונים, מנגנון ההמלצות של אמזון. באמזון יודעים עליי לא מעט, הם יודעים אילו ספרים הזמנתי אצלם, אילו ספרים הוספתי לרשימת המשאלות שלי, אילו ספרים בחנתי והחלטתי לא לקנות. כיוון שאני קונה אקטיבי באמזון הם גם יודעים, לגבי חלק מהספרים, עד כמה אהבתי אותם. מישהו שהיה מקבל את המידע הזה לידיו ובוחן אותו בעיון יכול היה מן הסתם לכתוב פסקה קצרה לגבי הטעם שלי, אולי אפילו לתאר את השינויים שעברו עליו במהלך השנים. אבל אין באמזון מישהו שיושב ועובר על המידע הזה, בטח לא על המידע שמצטבר ממיליוני לקוחות ולקוחות בפוטנציה. למרות זאת, יש באמזון מנגנון, ככל הנראה די חכם, שיודע לקלוע לטעמי ולהציע לי ספרים אחרים בכל כניסה לחנות. גם בפנדורה קורה משהו דומה. בסך הכל המידע שאני מזין לתחנות שלי בפנדורה הוא די מצומצם. שוב, מומחה מוזיקה שהיה מקבל את רשימת התחנות ואת התגובות שלי לשירים השונים שהושמעו לי יכול היה לנסח מן הסתם תאור של הטעמים המוזיקליים השונים שלי, ולנחש את הקשר בין בחירת תחנה לבין מצב הרוח שלי, אבל הרי לא זה מה שקורה. גם אמזון וגם פנדורה עושות עבודה לא רעה בכלל בכימות הטעם שלי, גם אם אין איזו מערכת צירים רב ממדית שהטעם שלי ממוקם בקואורדינטות מוגדרות שלה.

גבולות השגיאה: כשאני מאזין לתחנת הסמית'ס שלי בפנדורה אני לא מצפה לקבל את כל השירים שיתאימו למצב הרוח שלי באותו רגע, משתי סיבות עיקריות. האחת היא שקשה לצפות מהאלגוריתם שאכן ימצא את כל השירים האלה, ובכך אור צודק כמובן. השניה, והיא הופכת את הראשונה למיותרת כמעט, היא שגם לו היה האלגוריתם מוצא את כולם, לא היה לי זמן לשמוע אותם, גם אם לא הייתי מסיר את האוזניות במשך שנה. לכן אני לא שופט את פנדורה על העובדה שהיא "נכשלת" בכימות מושלם של הטעם שלי ומסתפק בהישג העצום שב-90% מהמקרים אני אכן אוהב את השיר הבא. אותו מצב קיים כבר היום בכל הנוגע לתוכן גולשים. אפילו בשלולית הקטנה של הבלוגוספירה הישראלית נכתבים מידי יום יותר פוסטים משאוכל להרשות לעצמי לקרוא, לכן אני לא מצפה, ולא רוצה, מערכת שתשליך עליי את כל הפוסטים הרלוונטיים. אני מוכן לקבל מידה של אקראיות. אני אסתפק, ואפילו אשמח, לקבל מידי יום הפניות לעשרה או עשרים פוסטים שהמערכת תחשוב שאפיק מהם הנאה או תועלת (במיוחד אם גם פה ב-90% מהמקרים המערכת אכן תקלע לטעמי). במובן הזה אני מאמין שהכימות של טעם הופך לאפשרי. אני אחיה בשקט עם הידיעה שפספסתי לא מעט פוסטים טובים בים אם בתמורה אני אקבל קילוח אחיד של חומר שמתאים לי בברז. בכל מקרה אי אפשר לשתות את הים כולו.

שני דפוסי צריכה: מערכת כזו לא יכולה, ולא צריכה, להחליף את הטעם האישי שלי, רק להתלוות אליו. בדיוק כמו שלא אחכה ליום שבו פנדורה תגלה את 'העברית' ותוסיף שירים שלה לתחנת הסמית'ס שלי. בשביל זה יש ללהקה אתר, בשביל זה יש חנויות מוזיקה, מקוונות או לא, שיאפשרו לי צריכה אקטיבית, ואני עדיין אשמח לגלות שיש גם להקה בקולג' קטן בנברסקה שמנגנת מוזיקה מוצלחת. אם להקה כזו תצליח לכבוש אותי אני אשקול לעבור לצריכה אקטיבית שלה. בדיוק אותו דבר יכול להתקיים בכל תחום, לרבות תוכן גולשים. אם אני לא מוכן להחמיץ אף פוסט של אביגיל נוסבאום (טוב, כשהיא כותבת על BSG, אין לי מושג על מה מדובר, אבל בדרך כלל) אני אדאג לעשות את זה באופן אקטיבי (גם את התהליך הזה אפשר כמובן לפשט), זה לא אומר שיפריע לי לקרוא עוד עשרה פוסטים יומיים מבלוגים שאני אפילו לא אטרח לגלות מי כותב אותם, בטח שלא להוסיף אותם לרשימת הקריאה הקבועה שלי.

זה ייתכן, זה אפשרי: אני מאמין שאפשר ליצור מערכת כזו. האתגר הטכנולוגי הוא כמובן משמעותי בהרבה מזה של יצירת מעטפת צבעונית, ידידותית וצעקנית לכמה פקודות תקשורת בסיסיות (ICQ) אבל הוא לא בלתי פתיר. מישהו רק צריך להרים את הכפפה.

6 תגובות ל“רעיונות ב(אימ)פוטנציה 2 – נסיון הבהרה”

  1. למען האמת, שכנעת אותי. אך כמובן שמרחב השגיאה ישאר גדול מאוד.

    פנדורה היא דוגמא טובה לכך – לטעמך היא הצליחה לקלוע מספיק טוב, לטעמי – לא (למרות שכשאני חושב על זה הרדיו של yahoo דווקא מוצלח בבחירותיו)

    [להגיב לתגובה זו]

  2. טוב, אם שכנעתי אז מותר לי לרדת קצת מהעץ. נכון להיום פנדורה היא אכן פחות מוצלחת ממה שתארתי, במיוחד כשאתה מתחיל לצמצם את היקף התחנות שלך מעבר לאיזשהו סף. אבל אני מאמין שזה תאור מצב זמני ושכבר עברנו חלק ניכר מהדרך למצב טוב יותר.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. אני לא חושב שההגדרה הנכונה למנגונני פנדורה ואמזון היא "כימות". שחושבים על זה מדובר על מנגנון, יחסית לא מסובך, של אפיון סלי הקניה: באמזון מגדירים זאת היטב: "אנשים שקנו את הספר X קנו גם את הספרים w,x,y,z". באופן מפתיע, לא מדובר על "זנב ארוך", כי אם על "פרטו" קצר – הסיכוי שאנשים שני קונים של ספרים דומים יתאימו בהעדפותיהם -ואכן לא תמיד הם קולעים למטרה. אגב, לא דיברנו על כך שמנגנון זה משמש את אמזון ל"דחיפת" מוצרים ללא קשר להעדפות הקונים.
    כמה שאני לא מסמפט את הביטוי "web 2.0" הדבר הכי טוב שהוא עשה: מיתג את הרשת לאנשים שלא היכרו אותה (בסה"כ – שיתופויות, UGC – הכל כבר היה כאן קודם).

    [להגיב לתגובה זו]

  4. גיא: כפי שכבר ציינתי בתגובה שלי לאור, מעט הגזמתי בתשבוחות שהרעפתי על המנגנונים הקיימים של אמזון ופנדורה כדי לחדד את הנקודה. נכון, כמעט לא משנה מהו טעמך הספרותי, לכשיבוא הקיץ תמצא את הכרך השביעי של הארי פוטר בראש רשימת ההמלצות שלך בשלושה פורמטים שונים לפחות. נכון גם שיכול מאוד להיות שהאלגוריתם של אמזון הוא פשוט מאוד, ואף על פי כן אני מאמין שהוא מהווה בסיס מצויין לשיפורים עתידיים. בדיוק כמו שפנדורה משתמשת ב"גנום המוזיקלי" של שירים, אפשר לדמיין עתיד לא רחוק עם מיפוי חלקי לפחות של הגנום הספרותי-לשוני של טקסטים (ספרים אבל גם פוסטים בבלוגים למשל) שיסתמך על ניתוח שכיחויות של מלות מפתח וביטויים ושיאפשר להוסיף פרמטר משמעותי לניחוש הטעם.
    אגב, אני בכלל לא בטוח שווב 2.0 אכן הצליח להכיר את הרשת לאנשים שלא הכירו אותה קודם, בסך הכל, מדובר בבאזוורד שאנחנו כבר מזלזלים בה אבל לא ברור עד כמה החדירה שלה לקהל הרחב הצליחה.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. אני חושב שהפתרון של מיקרו פורמטס יוכל להקל על רלוונטיות החיפוש, גם באיתור תכנים איכותיים וגם בהתאמה לצרכים האישיים

    [להגיב לתגובה זו]

  6. […] ואני יצאתי משם לשני פוסטים (כלומר פוסט אחד ואחריו פוסט הבהרה) על מה שנראה לי בעייתי ב-RSS, ערוץ הצריכה המרכזי של “תוכן […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting