מוזות ותותחים
28 בדצמ, 2008
היה מגדל עגבניות באוסטרליה
היה בורח לפוקלאנד
ואז פרצה שם מלחמה
פתאום התחילה מלחמה
בימים כתיקונם הבלוג הזה הוא, בין השאר, גם מעטה דק ועדין על חיי. מעטה שמאפשר ל"שחר השני" לכתוב כאן דברים שיניחו לו להעמיד פנים כאילו ה-RSS הפגום של אתר מפלגת העבודה, כמשל, באמת מציק לו.
אבל אלה אינם ימים כתיקונם.
ביולי 2006 פתחתי בלוג בישראבלוג. אחרי שלושה פוסטים גיליתי את "הנושא החם" וחשבתי שמצאתי דרך לרכוש לי קןראים לפני שאפנה לפתח את הקול האמיתי של הבלוג מחדש. אז כתבתי משהו על הנגיחה של זידאן, וכתבתי עוד משהו על ההתפוצצות של פרשת קצב. וכשרציתי לכתוב שוב על הנושא החם פרצה מלחמה בלבנון, אני השתתקתי, והבלוג איתי.
כשהתבקשתי, לא מזמן לכתוב שבעה דברים על עצמי שקלתי להזכיר במבוכה את היום ההוא בראשית מלחמת לבנון הראשונה שבו חבר פרץ לכיתה בצעקות שמחה וגייס אותנו לרקוד בהפסקה סביב שולחן המורה בצהלות "כבשנו את צידון".
הייתי רוצה להיות חד ובהיר כמו תום, ואני לא יכול. לא יכול למרות שבדיוק כמו כולם אני כבר מנחש את גלי המחאה ההולכים וגוברים, ואת האסון שבדרך. ואולי בעצם הייתי רוצה להיות חד ובהיר כמו יוסי, אבל גם זה מעבר לכוחותיי.
לא, אלה לא ימים כתיקונם.
כן, אני יודע, דנטה, כפי שהוא מצוטט בראש הבלוג של יונית מוזס שולח אותי ממש עכשיו לחלקים האפלים ביותר של הגיהנום. בעוד כמה ימים אולי אשמע אחרת.
28 בדצמבר, 2008 בשעה 13:25
ביומן שלי מימי (תחילת) מלחמת לבנון הראשונה, הקרבות האוויריים מתוארים במונחים של ספורט, עם מפות של התקדמות הכוחות.
זה לא מפליא ולא מביך שילדים בני 11-12 מתלהבים ממלחמות, בטח לא במדינה הזאת, עם כל מה שאנחנו משננים מגיל הגן (*שיעול*אפרופוחנוכה*שיעול*).
שמור לי מקום לידך בגיהנום, יהיה לנו הרבה זמן לD&D. קל מדי לגלוש חזרה לדיכוטומיות ולהכללות המורגלות.
אני דווקא מוצא (…מוזמן לשלי…) את נקודות האור בהתנהלות של העולם הערבי שיושב מסביב לארגז-החול הזה. דם נשפך, אבל הרי הדם הזה רתח על סף גלישה הרבה זמן. ואם היו מתייחסים ברצינות ליוזמה ה"סעודית" לפני 5 שנים אולי לא היינו מגיעים לזה. אבל אולי כן, כי האזור עוד לא הבשיל. מאז בודדו את הפנאטים בעזה. גם משהו.
[להגיב לתגובה זו]
28 בדצמבר, 2008 בשעה 14:25
אני חושש שבגיהנום קוביית 20 נופלת תמיד על 1, אבל ננסה את זה.
[להגיב לתגובה זו]
28 בדצמבר, 2008 בשעה 15:30
הסטודנטים הם אלו שאמורים להוביל את המחאה, פנויים מטרדות היום יום של אנשים מבוגרים, אבל אני עשיתי משמרת לילה בעבודה אתמול, הולכת למשמרת לילה בעבודה היום, ולמשמרות לילה במילואים בשאר השבוע. משמרות לילה בלילות, אוניברסיטה בימים, והדבר היחיד שמטריד אותי זה איך אצליח ללמוד עם כל כך מעט שעות שינה.
אני בטוחה שאפשר לנסח מכאן אמירה נוקבת יותר, אבל אני עייפה מכדי לעשות את זה.
[להגיב לתגובה זו]
29 בדצמבר, 2008 בשעה 2:09
דולי – נשמע שיש לך לוח זמנים צפוף בהרבה מזה היוצר את "טרדות היום-יום של אנשים מבוגרים"…
בכלל, נשמה לי ש[אנו] הסטודנטים חיים תחת צלו של מיתוס ענק, שבו הסטודנטים נאבקים בכל מאבק חברתי ו\או פוליטי בכלל, בשם כולם. לי אישית קצת נמאס מהראש ה"המאבקי" הזה, כשהבנתי שאין לצפות מהסגל הבכיר להגיע להפגנות הסטודנטים או הסגל הזוטר, למרות שאני נכחתי גם נכחתי בהפגנות הקשורות בדרישותיהם. זו אולי דוגמא קטנונית אבל מייצגת לכלל רחב יותר – הסטודנטים תמיד נאבקים במשהו, אבל הם לחלוטין לבד במאבקם – אפילו מושאי המאבק לא תמיד שם איתם.
מתנצל על ה"טרמפ" שתפסתי – בעיקר אל תרגישי אשמה על חוסר עשייה! לכולם כאן יש זכות פעולה וביטוי, הם לא ניתנים רק כנגד הצגת אישור לימודים תקף…
[להגיב לתגובה זו]
29 בדצמבר, 2008 בשעה 12:56
דולי: הטענה שמפנים סטודנטים כלפי עצמם לא אחת כאילו הם "אמורים להוביל את המחאה" היא די מיותרת. אין שום טעם לחשוב שהסטודנטים הם ציבור הומוגני שיכול להתאחד באמת סביב מחאה שאינה מגזרית, ואין טעם להיתלות בדוגמא חד-פעמית וגם מעט מורכבת של סוף שנות הששים.
אבל, בני: נדמה לי שאתה חוטא עד מאוד לאמת בכמה חלקים.
אני אישית עוד זוכר יציאה וולגרית של אגודות הסטודנטים כנגד מאבקי הסגל הבכיר במסגרתה הוצגו חברי הסגל הבכיר כנהנתנים שכל מה שמעניין אותם הוא להמשיך ולטייל בעולם על חשבון הציבור.
אני גם משוכנע שאחוז משמעותי של אנשי סגל (בכיר וזוטר) הביע תמיכה במאבקי סטודנטים, אחוז משמעותי בהרבה מאחוז הסטודנטים שטרחו להזדהות עם מאבקים של ארגוני הסגל (בלי קשר למה שאתה אישית עשית).
ולסיום, כמי שהיה סטודנט יותר מידי שנים כולל כמה במסלול תובעני במיוחד, ולאורך אותן שנים תמיד חש שלוח הזמנים הצפוף שלו הוא חמור בהרבה מזה שיוצר את "טרדות היום-יום" של אנשים אחרים שהכיר, אני קצת נבוך היום. בכל שנותיי כסטודנט, גם בשיאה של תקופת מבחנים עם נסיון לגנוב כמה שעות בעבודה למרות הכל לא מצאתי את עצמי סחוט רגשית נפשית ופיזית כמו מול טרדות היום-יום שבאו אחר כך.
[להגיב לתגובה זו]